שיעור באופטימיות או: הנקר שעזר לי לנצח את דיכאון החורף

אני טיפוס ריאלי אבל גם קצת אופטימי. חשוב לי להאמין שדברים יסתדרו, מתישהו, איכשהו. זה עוזר לי להחזיק את הראש מעל המים בתקופות גרועות. זה עוזר לי לעלות גבוה-גבוה, בתקופות טובות. באופן כללי, אופטימיות יפה ללב ולנפש. אופטימיות גם טובה לבריאות.

~

הכל החל הבוקר, זאת אומרת, לפני כשבועיים, כשהקרה פגעה קשות בגינה. עץ התפוח האומלל נאכל מבפנים ע"י סס הנמר, ועליתי על זה באיחור, כך שהוא כנראה יחזיר בקרוב את נשמתו לבורא ואת גופו לקמין. הסוקולנטים נרקבו, הפקעות נצרבו, ואפילו הגרניום המהודר והחסון מעולף ולא מראה סימני התאוששות. כמה שיחים אהובים במיוחד הלכו לעולמם, והכל מלא בגופותיהם ההולכות ומצהיבות ואני לא מוצא מספיק אנרגיות לצאת ולאמוד את גודל הנזק.

היום החלטתי שדי, לא עוד. לקחתי חצי שעה לעשות סיבוב בקרת נזקים. נבהלתי כשגיליתי שזה יותר גרוע ממה שחשבתי. פיכסה. וכך לקיתי בדיכאון חורף קצר. להלן דח"ק.

ישבתי בחצר, מדוכא מעט ומהורהר. הרגשתי כמו איוב (תמיד הייתי דרמה קווין). נזכרתי איך היה יפה כאן באביב. וכמה פורח וצבעוני וכיף. וריחמתי על עצי הגן וגם קצת על עצמי (תמיד הייתי קצת פולני).

ולפתע ראיתי אותו. נקר סורי בן בליעל, שהחליט שאחד העצים יהיה לו בית – ושכח כנראה את הנימוסים מעבר לגבולות האוייב. העץ – ז"ל, ובתוך גופתו המרוטשת והמנוקרת, בית הולך ונבנה לתפארת. אבל הוא היה כל כך חמוד, כשהסתכל עלי בעיניו השחורות, ולמרות שהוא לא הוציא מילה, נדמה היה לי שהוא אומר "היי, גם לי מגיע מקום".

ישר השתפר לי מצב הרוח. קטפתי ביד חזקה ובזרוע נטויה קצת מרווה ונכנסתי הביתה. אז אמנם היא שלנו בטאבו, אבל הגינה שייכת גם לנקר ולסס הנמר המזורגג ולכל הכולירות שהולכות שם. שיהנו ממנה עד סוף החורף. ואני? תקראו לי כשיבוא האביב.

~

עדכון – אוקטובר 2016:

עץ התפוחים לא רק שרד את הקרה וסס הנמר, אלא התחזק והתחסן, בזכות טיפול צמוד שנתתי לו כשבוע לאחר שכתבתי את הפוסט הזה. הגינה השתקמה וחזרה לפרוח, ואני למדתי לקבל בחיוך ובחיוב את עונות השנה ואת היכולת של הטבע לדאוג לעצמו. שיעור מרתק לחיים.