דברים טובים באים למי שמחכה?
דברים טובים אכן קורים למי שמחכה, אבל הדברים הנפלאים באמת קורים למי שלא: מתי לבחור לשבת ולחכות לתוצאה ומתי צריך לנוע קדימה, להפשיל שרוולים ופשוט להתחיל לעשות? ואיך יודעים האם באמת כל עכבה לטובה, או שמא מדובר בדחיינות מהסוג היותר מזיק?
אחד המשפטים היותר מנחמים שאני שומע אנשים אומרים, וגם אני חוטא בו מפעם לפעם, הוא "דברים טובים קורים למי שמחכה" ואחיו התאום "כל עכבה לטובה". זו אמנם קלישאה אחת גדולה, ואני – כידוע – לא אוהב קלישאות, אבל לא פעם אני מזהה מצבים שבהם המשפטים האלו מדויקים, וגם אם לא – הם מספקים מידה מסוימת של עידוד בסיטואציות לא נעימות במיוחד. הם גם מקדמים סבלנות, משהו שכל אחד מאיתנו צריך, לפעמים יותר מכפי שיש לנו בפועל.
אבל פעם אחר פעם אני מגלה שאותם משפטים בדיוק עלולים להיות גורם לאי-הצלחה, עיכובים ותירוצים. אני נתקל בדחיינות בכל מקום אליו אני מגיע, ובעצמי דוחה דברים שלא נעים לי לעשות, ואפילו לא מעט מהם. למרבה הצער, המשפט "דברים טובים קורים למי שמחכה" לא תמיד נכון, בפרט בעולם העסקי המאוד-מהיר, שבו דברים טובים בורחים למי שלא תופס אותם בידיים, ודברים מצויינים מתפוגגים במהירות לאלו שמפספסים את ההזדמנות ומחמיצים את המומנטום.
אפשר להתבונן על פעילות עסקית דרך הרבה פרספקטיבות, אבל יש שתיים שמנוגדות לכאורה ומתנגשות זו בזו. הראשונה אומרת בדיוק מה שהמשפטים האלו משקפים: סבלנות, המתנה, אי-עשייה הם לא פעם מיומנות קשה יותר להשיג, אך יעילה ביותר וחשובה לתהליכי העבודה שלנו. בתרבויות שונות במזרח, כמו למשל בבודהיזם והינדואיזם, מוקדש חלק נכבד מהדיון באיכות החיים של האדם החופשי ליכולת שלא לעשות כלום, להתבונן פנימה, לעצור את שאון החיים ולחכות. זה נפלא, וזה אכן עובד, כפי שלמדתי לא פעם.
ומצד שני, יש את תרבות המערב, שכמו מלכת הלבבות ב"אליס בארץ הפלאות", מאמינה שכדי לעמוד במקום, צריך לרוץ בכל הכוח. שלא לדבר על המהירות בה צריך לרוץ כדי להתקדם. שום דבר לא יקרה בלי שנעשה צעדים פרקטיים בכיוון, שום התקדמות לא תושג מבלי שנעמוד מאחוריה בנחישות ומתוך החלטה פנימית והשקעה, שום פעילות לא תתרומם בלי שנהיה שם כדי לדחוף אותה. גם זו גישה נכונה, וכמו הרבה דברים בחיים, הכל מגיע לבסוף לשאלה של מינונים ותזמונים. יש פעמים שבהן נצטרך לבחור את האסטרטגיה של עשייה בהילוך גבוה, ובמקרים אחרים, בדרך כלל אחרי שביצענו שלבים מקדימים וזרענו את הזרעים, אנחנו צריכים פשוט להתאזר בסבלנות ולראות את התהליכים שהנענו הולכים ומניבים תוצרים.
איך יודעים מתי לבחור באיזו אסטרטגיה? בחלק מהמקרים זה עניין סובייקטיבי שתלוי בסגנון האישי שלכם ובאורח החיים שלכם. יש אנשים שלא יכולים לשבת רגע אחד בלי לעשות כלום. להם אני בד"כ מייעץ בדיוק ההיפך, ללמוד לעצור ולחכות. לטיפוסים ההפוכים, שכל הזמן מחכים, אני מנסה למצוא עוגני מוטיבציה או לפחות תוכניות עבודה כאלו שיזיזו אותם מהמקום הבטוח (והיציב, לטוב ולרע) שבו הם נמצאים.
ולאנשי האמצע, שהם בעצם רוב היזמים שאני פוגש, אני פשוט מזכיר שדברים טובים קורים למי שמחכה, אבל הדברים הנפלאים באמת קורים למי שלא. לא צריך להתרוצץ בצורה היסטרית ובלי לחשוב, ובטח שאין שום סיבה (או היגיון) בעשייה למען העשייה. אני מכיר אנשים שעובדים המון אבל עושים מעט מאוד, אתם ממש לא רוצים לחיות כמוהם. אבל בהחלט כדי להפשיל שרוולים ולעשות, ועדיף לא לעמוד במקום ולחכות שמשהו טוב יקרה לנו, מתישהו. הדרך הכי טובה להשיג את הרצונות שלנו ולממש את החלומות והתקוות שלנו, עוברת בעשייה. גם אם היא איטית, וגם אם היא מתסכלת, וגם אם היא מניבה תוצרים מספיק מהר לטעמנו: כשנתחיל לקטוף את הפירות נוכל לשמוח במה שהשגנו ולדעת שכל זה קרה מתוך החלטה פנימית בתוכנו.
