הפרעת קשב וריכוז אצל עצמאים: חיסרון או יתרון?

כבר ביסודי אובחנה אצלי הפרעת קשב וריכוז, אבל למזלי באותן שנים לא היה נהוג לטפל בבעיה בתרופות אלא בהכוונה מקצועית נקודתית. סדרת הכלים שקיבלתי, בתקופה יחסית קצרה של ליווי מקצועי, עזרה לי להגיע להישגים רבים, גם בזירות שנחשבות בעייתיות עבור אנשים שסובלים מ-ADD או ADHD (כמוני). בין היתר למדתי על חשיבותו של לו"ז בהכנסת סדר בעולם הכאוטי הפנימי, הוכשרתי לזהות כשלים בחשיבה שלי ובהתפזרות לכל כיוון אפשרי, וקיבלתי הנחיה מקצועית שעזרה לי להיות ממוקד במטרות שלי. נשארתי היפר, אבל עם הזמן למדתי איך לשלוט בזה, רוב הזמן, ולאט לאט הפכתי את החסרונות ליתרונות משמעותיים עבורי.

הקריירה שלי הפגישה אותי עם המון סוגים של אנשים, מכל מיני סוגים ומינים. שמתי לב שמתוך אלו שהקימו או נמצאים בתהליכי הקמה של עסק עצמאי, רבים מאובחנים כבעלי הפרעת קשב וריכוז. האם הפרעת הקשב היא זו שגורמת לנו לרצות להיות עצמאיים, כדי שנוכל להסדיר את החיים שלנו לפי הכללים שלנו, הקצב שלנו והאופי שלנו? או אולי ההפרעה הזו מקשה עלינו להשתלב בסטנדרטים הרגילים הנדרשים מאיתנו כשכירים, והיא גורמת לנו להשתעמם ממשהו יציב מדי, קבוע מדי, רגיל מדי?

תהיה הסיבה אשר תהא, כמי שסובלים מהפרעות קשב אנחנו יכולים למצוא את עצמנו במצבים לא נעימים במיוחד, בפרט כעצמאיים. כשכיר, היה מעלי מנגנון שלם של ביקורת ופיקוח, ומערך של עזרה ותמיכה מאנשים שיכלו לגבות אותי כשהייתי מפספס. לא יכולתי למצוא את עצמי דוחה משימות יום אחרי יום, כי חששתי מהבוס, מהביקורת הפנימית, מהעמיתים שלי, מההשלכות, מפיטורים. אבל כעצמאי, לטוב ולרע אני לגמרי לבד מול משימות, ואין מעלי (בדרך כלל) איזה בוס גדול ומאיים או סנקציה שאני חושש ממנה. באקלים כזה, קל מאוד להיגרר אחרי משפטים כמו "מחר אעשה את זה" או פשוט לשכוח משימות מתישות ומשעממות, כמו למשל לתייק את הקבלות שלי או להיכנס לגבייה מול לקוחות (משעמם, מעצבן, מתיש, You name it).

פעם אחר פעם, אני פוגש אנשים עם הפרעת קשב שמספרים לי שהם מתמודדים בדיוק עם אותן הבעיות, כל אחד בזירה שלו – אחד מתקשה לבצע טלפונים למכירות, אחרת מתעכבת עד אינסוף בהתחלת המשימה ולא מוצאת אנרגיות לעשות את זה, וכו'. אבל אני פוגש גם אנשים שמצאו דרכים יצירתיות להפוך את הבעיה ליתרון, כל אחד בדרכו, מצא את הכלים שעזרו לו להפוך את ההפרעה לכוח עזר משמעותי לקידום העסק. זה כל כך מובהק, שהצלחתי לקטלג את הפתרונות למספר מצומצם של קטגוריות:

להשתמש במיקוד יתר. אחת הבעיות של אנשים שסובלים מהפרעת קשב, היא היכולת שלנו להיכנס למצב של זרימה, לשקוע במשהו עד הסוף, ולא לשים לב שהזמן עובר. לפעמים אני נכנס למשהו, ומופתע לגלות שעברו שעות מאז התחלתי את המשימה. זה גרוע מאוד כשמדובר בדברים שמבזבזים לנו את הזמן, כמו מטלות מיותרות, גלישה ברשת וכדומה, אבל אם נצליח למקד את מיקוד-היתר הזה למשימות, נוכל להשיג הרבה מאוד במעט מאוד זמן. בפעם הבאה שאתם "נסחפים" בזרימה עם משהו, נסו למצוא מה המאפיינים שלו, מה גרם לזרימה ומה מחזיק אותה, ונסו לשחזר את זה במשימות היומיומיות. זה תרגול לא פשוט, אבל הוא אפשרי, ועם הזמן אפשר 'ללמד' את עצמנו להיכנס לתהליך הזה במתכוון, גם במשימות פחות מזמינות-זרימה, כמו עבודה.

להפוך הסחות למרכז. משהו מסיח את דעתכם? תנו לו לנצח והתמסרו לו בכל הכוח. אני גיליתי שאני חושב המון על הגינה, כשאני מנסה לאלץ את עצמי לעבוד. במקרה כזה, הדרך הכי טובה להיפטר מזה, היא פשוט "להיכנע" למחשבות. אני עוזב הכל, יוצא לעבוד בגינה כמה שעות, מתקלח, וחוזר לעבודה ב-mind הרבה יותר פנוי. כך גם למדתי לרכז את שיחות הטלפון הארוכות לשעה או אפילו שעתיים רצופות ביום, להקדים תרופה למכה ולהתקשר לחברים לפני שהם יתקשרו אלי בזמן שלא יהיה לי נוח, למשל. בתקופות עמוסות, דווקא הכניעה להסחים היא זו שתורמת לשלווה וליכולת להתרכז.

לתת לאימפולס לפעמים להוביל. הדחף הזה לעשות משהו, עכשיו, הוא לא תמיד בריא, אבל בניגוד למה שאומרים המומחים והספרים, במקרה שלי, כאשר הוא קשור לעבודה (ולא רק), הוא הרבה פעמים משתלם מאוד. יש לי פתאום הבלחות יצירתיות, רעיונות מקוריים ודברים שבא לי לעשות בכאן ועכשיו. אני אני פשוט עוזב הכל ועושה את זה. חלק מהתוצרים היותר טובים שלי הגיעו בהתפרצויות כאלו, וחלק מההחלטות היותר חכמות שקיבלתי נבעו מתגובה אימפולסיבית. כמובן, אתם צריכים ללמוד את עצמכם ולדעת מתי הדחף נכון ומתי הוא טועה, מתי הוא יעיל ויעבוד לטובתכם ומתי הוא מסכן אתכם ויגרום לכם לבזבז זמן, אנרגיה, כסף וכו' על שטויות – אבל שווה לכם לפתח אינטואיציה והכרות עם העצמי-הפנימי שלכם. הוא אחלה בעל מקצוע כשנותנים לו.

לקפוץ מדבר לדבר. יש אנשים שיחלקו עלי, אבל אני גיליתי שאם אני מקפץ בין המון משימות, אתגרים, יעדים, פעילויות, אני הרבה יותר יעיל. משימות שחוזרות על עצמן מאיימות עלי ומתישות אותי, לעומת זאת, פירוק משימות גדולות לתתי-משימות ופיזור שלהן בכל ימי השבוע, עוזר לי לשמור על שפיות וליהנות מהדילוגים, גם כאשר המשימות משעממות ממש (כמו למשל לעבור על נתונים פיננסיים משעממים).

לייצא החוצה משימות ולעשות "החלפות" עם אנשי מקצוע עליהם אתם סומכים. אני עושה "ברטר" עם חברים: מעביר אליהם משימות מעצבנות שלי, ולוקח בתמורה משימות שלהם. הרבה יותר קל לי וכיף לי לפעול עבור מישהו, לעשות עבור מישהו אחר, מאשר עבור עצמי. אם כבר הזכרתי קודם נתונים פיננסיים, אני ממש אוהב לנתח פעולות של אנשים אחרים, אבל לא של עצמי, לכן אני עושה "החלפות" עם אנשים שאני סומך עליהם ושהם יועצים מקצועיים. אותה משימה, תוכן אחר = אתגר חדש. חלק מהחברים שלי, רובם עם הפרעות קשב, אגב, עוזרים לי גם בתזכורות, הצקות ומוטיבציה הדדית. פיתחנו לנו רשת תמיכה כזו, שבה אנו עוזרים אחד לשני בתקופות של התפרצויות בהפרעות הקשב.

לעשות (הרבה) דברים במקביל. המוח שלנו בנוי להתמודד עם המון גירויים בעת ובעונה אחת, הבעיה היא במנגנון התעדוף. אבל לפעמים, במקום להילחם בזה, למדתי שאפשר לנצל את זה ולעשות המון דברים במקביל. לשמוע מוזיקה בזמן שאני כותב או לתת לטלוויזיה לרוץ עם איזו סדרה טובה ברקע בזמן שאני עובד, לנקות את הבית בזמן שאני מדבר בטלפון או לגזום את שיחי הוורדים בזמן שאני חושב על בעיה מורכבת בה נתקלתי בעבודה. יש משימות שדורשות קו-קשב יחיד, ועבורן המציאו את הריטלין, אבל ברוב המקרים אפשר בהחלט לעשות כמה דברים במקביל ולפזר את הקשב שלנו שיעבוד בכמה זירות בעד ובעונה אחת. כך, באותו פרק זמן, אתם עושים כפליים ויותר.

יש לכם טיפים משלכם? מצאתם שיטה יעילה? ספרו לי על זה, אני תמיד שמח לשמוע.