דחיינות 101: מהי דחיינות, מדוע היא מתרחשת ואיך אפשר להתמודד איתה?

דחיינות היא תופעה יותר ויותר מדוברת בשנים האחרונות, שזוכה לחשיפה תקשורתית נרחבת ונדמה שתופסת מקום משמעותי בשיח. בדומה לדיכאון בתחילת שנות האלפיים והפרעות קשב בעשור האחרון, דחיינות היא מילת באזז שמוצמדת בקלות להרבה מאוד תופעות שמאפיינות את ההתנהגות האנושית. אפשר וצריך להתייחס לפופולריות שלה בחשדנות, אך אם נשים את זה לרגע בצד ונתבונן במציאות נגלה משהו מעניין: רובנו סובלים במידה כזו או אחרת מתופעות של דחיינות. ובכל זאת, ולמרות שאנחנו מבטיחים לעצמנו שהפעם זה יהיה אחרת, שנגיע מוכנים למבחן, שנתחיל את העבודה לאוניברסיטה בזמן (ולא ברגע האחרון), שלא נבקש עוד הארכות ולא נאחר את הדד-ליין, פעם אחר פעם אנחנו מוצאים את עצמנו באותה נקודה בדיוק, דוחים את המשימות מיום ליום, ואז משבוע לשבוע, ובמקרה הבאמת גרוע, פשוט מתעלמים מדברים שאנחנו רוצים להשיג ומחמיצים אותם לחלוטין.

זו חוויה איומה שאני בטוח שרובכם מכירים מקרוב.

כולם סובלים ממידה של דחיינות, אף אחד לא נהנה ממנה

מחקרים מראים שלכל אחד יש מידה מסויימת של דחיינות, והתרבות אפילו מלמדת אותנו להשתמש בה לפעמים. מי לא מכיר את המשפט "דברים טובים באים למי שמחכה" (שלא תמיד נכון, אגב), או את "כל דבר בזמנו" ו"כל עכבה לטובה"? נדמה שאלו נשמעים יותר טוב מאשר משפטים כמו "אל תדחה למחר את מה שאפשר לעשות היום", שלא כזה פופולרי במחוזותינו. לצד הסבלנות, מצרך חשוב בעסקים (ובכלל), דחיינות היא קרובת משפחה לא חביבה בכלל, שבמקום להועיל רק מזיקה ומקלקלת לנו כמעט בהכל.

אבל אם דחיינות היא בעיה של כולם, איך העולם בכל זאת צועד קדימה? רובנו שולטים בדחיינות לא רע בזכות שני מנגנוני איזון עיקריים: הראשון הוא מנגנון הפחד מהעתיד, השני הוא מנגנון תחושות האשם בהווה. הפחד מהעתיד בא ואומר לנו משהו כמו "היי! לא בא לך להכין את המצגת לשבוע הבא כרגע, אבל אם לא תעשה אותה היום, סביר להניח שגם מחר לא יתחשק לך, ואז תגיע ליום האמת בלי מצגת, תעשה פאדיחות, ואולי גם יפטרו אותך". מנגנון תחושת האשם הוא קצת יותר מתוחכם, והוא גורם לנו להרגיש ממש גרוע, בהווה, לגבי משהו שעלול לקרות בעתיד. "אתה נהנה עכשיו מלעשות כלום, הא? ומה עם המשימות? אלו שאתה מזניח פעם אחר פעם? אם כבר דחית אותן למחר, לפחות אל תיהנה עכשיו, ותרגיש קצת אשם על זה, כדי שזה לא יקרה שוב מחר ומחרתיים". וכן הלאה וכן הלאה.

אבל שני המנגנונים האלו, למרבה הצער, לא כ"כ יעילים. הם פשוט גורמים לנו להרגיש רע עם עצמנו ורק בחלק קטן מהמקרים ממש עוזרים לנו לקום ולעשות את מה שאנחנו צריכים, ואפילו רוצים.

כאשר מתבוננים על הדחיינות לעומק, מבינים שהיא יותר מורכבת ולא חד-מימדית. למעשה, נוהגים לבחין בין שני סוגים של דחיינות: דחיינות הממוקדת בדד-ליין לעומת דחיינות כללית, מפוזרת. את הראשונה קל להסביר. יש לכם מסמך חשוב להגיש ללקוח בעוד שבוע. אתם מתכננים לעבוד עליו בכל יום קצת, כי זו הדרך הנכונה לגשת למשימה מהסוג הזה. במקום זה, אתם פשוט מחכים לרגע האחרון, ואז ביום שלפני נותנים גז ומסיימים את הכל. לפעמים זה מצליח והתוצאה טובה, לפעמים ממש לא. בכל מקרה, המשימה הוכתרה פחות או יותר בהצלחה.

כשזה מגיע למשימות גדולות יותר, כמו כתיבת עבודת התיזה שלכם, אתם עשויים לתכנן את הזמן בצורה יעילה יותר ואז למצוא את עצמכם בדיוק באותו הדפוס: כותבים את העבודה כולה ברגע האחרון. אז התוצאה הרבה פחות טובה, ובד"כ הציון יהיה נמוך בהרבה מכפי שיכולתם לקבל קודם, והחוויה כולה שלילית ולא נעימה. אם בכלל הצלחתם לסיים את הכל בזמן, ולא ביקשתם דחייה (רק כדי לא לעמוד בדד-ליין שוב, אם אתם דחיינים מהסוג הבאמת גרוע).

הבעיה האמיתית היא דחיינות כללית ולא ממוקדת

גרועה ככל שתהייה, דחיינות ממוקדת דד-ליין היא כלום לעומת דחיינות כללית, ממנה סובלים – שימו לב – כמעט כל בני האדם. כן, זה נכון: לכל אחד מאיתנו יש חלק בתוכו שמונע ממנו לעשות דברים ודוחה אותם לפעם אחרת. כשאין לנו איזו חרב מאיימת מעל הראש, אנחנו יכולים להעביר שבועות, חודשים, אפילו שנים, בדחיינות. מכירים את "ממחר דיאטה"? ומה עם אחותו הצולעת, "בחודש הבא אתחיל לעבוד על התוכנית העסקית שלי", והאח המקרטע שלהם "מתישהו אתחיל לחשוב על שינוי קריירה"? בדברים שבהם אין לנו דד-ליין מחייב או איזו מחוייבות חיצונית, אנחנו נוטים לפתח דחיינות עמוקה ויסודית יותר. מעטים מאוד (ונדירים מאוד) הם בני-האדם שמסוגלים ליישם בצורה מלאה וטובה הכל, בלי טיפת דחיינות. ובדרך כלל האנשים האלו סובלים מחרדה, היפראקטיביות או סתם כוחות על (או ככה לפחות זה נראה מהצד).

הבעיה עם דחיינות כללית שכזו, זו ההשפעה שלה על אנשים בהקשר של חלומות גדולים ומשמעותיים. בעבודה שלי אני פוגש אותה המון, בעיקר אצל יזמים. במקרה הזה, קל לזהות (מהצד) שהבעיה של האנשים האלו היא לא שהם לא מצליחים להגשים את החלומות שלהם – אלא שהם עוד לא התחילו לנסות להשיג אותם. שהם לא מצליחים לרתום את האנרגיות הדרושות כדי להתחיל ולהניע את עצמם לעבר המטרה.

איך דחיינות באה לידי ביטוי אצל יזמים ועצמאיים?

כאשר אנחנו שכירים, אנחנו חיים במידה מסויימת של חוסר ודאות וחוסר ביטחון ויש לנו כתובת ש"מפקחת" עלינו ועל המעשים שלנו. בוסים, מנהלים, עובדים-עמיתים ואפילו עובדים הנמצאים תחתינו, עוזרים לנו לווסת את העבודה שלנו. אנחנו צריכים לעבוד ולהקפיד על התפקוד שלנו לפחות למראית עין, יש לנו תשובות לספק ואנחנו חלק ממנגנון גדול יותר של בקרה, פיקוח, אכיפה והענשה. אם לא נתנהג כמו שצריך נחטוף על הראש ואולי גם יפטרו אותנו. בתוך אקלים כזה אנחנו אולי דוחים דברים מסויימים אבל מקפידים מאוד לבצע את רוב הדברים שנדרשים מאיתנו. יש לנו דד-ליין כמעט תמידי לגבי הכל, ויום העבודה (ושבוע העבודה) שלנו מובנה מאוד וברור למדי.

הבעיה הגדולה היא אצל יזמים ועצמאיים, שלא חייבים דין וחשבון לאף אחד. והיא חמורה כפליים כאשר נמצאים בתחילת הקמת העסק, בחודשים הראשונים, כשדברים עוד לא לגמרי ברורים, כשאין לקוחות המפעילים את המקל (עונש) והגזר (תגמול חיובי). אנחנו לא חייבים דין וחשבון לאף אחד, שום דבר לא מכריח אותנו לקום בבוקר לעבוד, ולפעמים קשה ממש לגרד את המוטיבציה הדרושה להתחיל לעשות את הדברים שאנחנו רגילים לדחות ולהעביר משבוע לשבוע. ממחר דיאטה? תשכחו מזה.

אז מה עושים עם כל הדחיינות הזו??

עצמאים מוצאים את עצמם לא פעם בקשיים מול דחיינות וזה המקום להודות שגם אני סובל ממנה לפעמים. עם השנים מצאתי כל מני דרכים לטפל בה, ולמרות שיהיה קשה לפרט את כולם ואת התהליך שהוביל אותי להכיר אותם ולאמץ אותם, אנסה להציג כאן בנקודות ובקצרה כמה טיפים וכלים שבהחלט עוזרים לי להתמודד עם דחיינות. למדתי גם להעביר אותם לאחרים, ורוב האנשים שאיתם אני עובד במסגרת הייעוץ העסקי נעזרים בהם מעת לעת, מי יותר ומי פחות. אם יש לכם טיפים משלכם, אתם יותר מאשר מוזמנים לשלוח אותם אלי במייל או דרך דף הפייסבוק של "כאן עובדים בכיף", אשמח להכיר אותם ואתכם.

שיטה מספר 1 – שיטת השולחן הריק

דחיינות, כמו ניירות מיותרים וחפצים שאין לנו בהם צורך, היא כמו פתיתי שלג: ברגע שהם מתחילים להיאסף שום דבר לא יעצור אותם. הדרך הכי טובה להימנע מדחיינות היא לא לתת לה להתרחש. נקו את השולחן, ענו לכל המיילים, פנו את רשימת המשימות שלכם. זה יכול לקחת כמה שעות, ימים או שבועות, אבל עשו זאת לפחות פעם אחת לשם הניסיון. כאשר הכל נקי וריק ומבריק, מצאו שיטה לקטלג את המשימות ולטפל בהן הכי מהר שאתם יכולים: נכנסת משימה? נסו לטפל בה מייד או לשבץ אותה בלו"ז שלכם בצורה יעילה. החליטו שמשימה שלא ביצעתם בזמן נמחקת לגמרי. לא שלחתם הצעת מחיר ללקוח בזמן? הלך הלקוח. תשכחו ממנו. ברגע שתשימו "עונש" שכזה על דחיינות תהפכו את הנזקים שלה למוחשיים וריאליים – הרי זה בדיוק מה שקורה כאשר אתם דוחים דברים משבוע לשבוע, הם פשוט מתים. כדי לא לפספס תתחילו לעשות דברים בצורה יותר ויותר טובה ועם הזמן תוכלו קצת לוותר לעצמכם פה ושם – אבל תלמדו לווסת את הדברים.

זה נשמע מוגזם, ואני מסכים שזה קשה לגמרי ואפילו דרמטי מדי. אבל זה עובד, וישנם אנשים שזו הדרך היחידה שלהם להתמודד עם דחיינות, ברמת חומרה גבוהה שכבר פוגעת בתפקוד היומיומי שלהם.

שיטה מספר 2 – ייבוא-ייצוא

זו שיטה חביבה עלי עד למאוד. אני מזהה את נקודות התורפה שלי ואת הדברים שגורמים לי לדחיינות. במקרה שלי: ביורוקרטיה מהסוג המביך ביותר, ענייני קופת חולים והתמודדות עם מזכירות האוניברסיטה, למשל. במקרה כזה, אני מוצא חבר טוב ועושה איתו עסקת ייבוא – ייצוא. אני מעביר אליו את המשימות שלי, ובתמורה לוקח משימות ממנו. יש משימות שאפשר להחליף בקלות ולעשות בשמו של מישהו, וכך אנחנו עוזרים אחד לשני להתמודד עם הדברים הספציפיים שתקועים אצלנו במערכת.

שיטה מספר 3 – הגנון / התיכון

כאן הגענו לעולם הילדים, וזה בדיוק הקסם של הפתרון הזה: הוא אינפנטילי ומביך ביותר אבל גם אפקטיבי. בשיטה הזו אתם מבקשים ממישהו להיות הגננת שלכם. לשאול אתכם אם עשיתם את המשימות שלכם להיות (רצוי בטון של "תגמור את הירקות מהצלחת!").

גרסה יותר מבוגרת מחזירה אותנו לתיכון ומכניסה לפעולה את יצר התחרות שיש בכולנו. הידד. כך למשל, בתקופות קשות, פתחתי קבוצת ווטסאפ עם חברים ובה כל אחד שיתף את המשימה או המשימות היומיות שלו בפני כולם. ברגע שעשינו את המשימה שלחנו הודעה לכולם: "משימה X – הסתיימה בהצלחה!". לא תאמינו כמה זה מדרבן לראות את כולם משלימים את המשימות שלהם ורק אתה זוחל מאחור עם המשימות המעפנות שלך. זה קצת כמו תחרות ה"למי יש יותר גדול" סלאש "מי יותר טוב", אבל היי – זה עובד – ובצורה מוזרה, ממש כמו התחרויות המביכות האלו מהתיכון, זה אפילו נחמד (אם אתה בצד המנצח, אתם אתם מבינים למה אני מתכוון).

שיטה מספר 4 – דד-ליין

בעזרת יועץ (או לבד) כתבו לעצמכם דד-ליינים לדברים שבאמת חשוב לכם להשיג בחיים. אם אתם רוצים להקים עסק ולא ברור לכם איך, קבעו תאריך יעד. ואז הקדימו אותו בחודשיים. אם בינואר החלטתם שאתם רוצים להקים את העסק עד ל-1/7, הזיזו אותו ל-1/5. מלחיץ, הא? אבל זו הדרך הכי טובה לעבוד. הפעילו את הלחץ, בקטנה, כבר מעכשיו. כאשר אנחנו קובעים דד-ליין רחוק מדי אנחנו בעצם משהים את הדחיינות שלנו אבל בו בזמן גם מעודדים אותה לפרוח בבוא העת. אם נרגיש את הלחץ כעת, ע"י דד-ליין שאפתני ומאתגר, נוכל להיעזר בקמצוץ החרדה שיעלה בנו כדי להתניע ולהתחיל לזוז לעבר המטרה. יועץ עסקי או אישי יוכל לעזור לכם מאוד לדייק את היעדים שלכם ולכוון אליהם בצורה טובה יותר, אבל בהחלט אפשר לעשות את זה גם לבד.

שיטה מספר 5 – זהו מדוע אין לכם חשק (תסמונת "ואם ביום X לא בא לי")

בעבר כבר כתבתי על התופעה הזו של "ואם ביום שני לא בא לי? ובשלישי? וגם ברביעי". זו חוויה לא נעימה שבה אנו חווים ירידה באנרגיות, בחשק הכללי ובמוטיבציה לעשות דברים (שאנחנו מזהים כחשובים וחיוניים עבורנו). במאמר פירטתי על הדרך שבה אפשר להתמודד עם התופעה, והכללים רלוונטיים גם להתמודדות עם דחיינות: קודם יש לזהות את הגורמים, את המאפיינים, להבין היכן היא תוקפת ואיך אפשר להביס אותה לאט ובזהירות. זיכרו שאתם לא נלחמים במחלה אלא בחלק בתוך העצמי שלכם, זה אתם שעושים את זה, ולכן היו רכים ונעימים עד כמה שאתם יכולים עם עצמכם. ביקורת עצמית חזקה וחריפה אינה הדרך להתמודד. לא לדעתי, בכל אופן.

לסיכום, דחיינות היא עניין בעייתי שרבים סובלים ממנו, ובכל זאת מסרב להיעלם מחיינו למרות המחיר שהוא גובה מאיתנו כל הזמן. הדרך היעילה ביותר היא פשוט להכיר בה ולגשת אליה בדרכים עקיפות, למצוא שיטות להשתמש בה לתועלתנו, להכיר את המנגנונים שלה ואת דרכי הפעולה שלה – ולהתחיל לזוז לאט לאט לעבר המטרה. והזמן הכי טוב להתחיל לעשות זאת הוא היום.

טוב, אולי לא היום היום, אולי מחר. כן, מחר נשמע כמו זמן טוב יותר. כך יהיה לנו זמן להתכונן.