אם לא תעבוד מהר, יבוא שוטר

בימים האחרונים הרשת גועשת בעקבות פרסום של פיתוח טכנולוגי חדש, שמאפשר לקרוא במהירות עצומה. באמצעות שיטה של זיהוי מילים (בניגוד לקריאת אותיות בנפרד וחיבורן המנטלי למילה) טוענים המפתחים שניתן יהיה להגיע לקצב של 250 עד 1,000 מילים בדקה.

על פניו מדובר בהישג מרשים, כך נוכל לסיים במהירות רומן ארוך, דו"ח עסקי רחב היקף או מאמר ללימודים. אבל על הדרך מאבדים לגמרי את היכולת לעבד את המידע, לאחסן אותו בצורה חכמה בזיכרון, או לעשות בו שימוש יצירתי.

למן שנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת, הראו מחקרי יצירתיות פעם אחר פעם, שדרושה תקופה לא זניחה של הבשלה הדרושה לרעיון כדי להיווצר. פרק הזמן הזה, למן הרגע שבו נחשפנו למידע ועד שהרעיון התגבש ויצא מאיתנו, מכונה "דגירה" וכשמו כן הוא. כך שסיכון ראשון בקריאה מהירה מדי, יהיה איבוד היכולת לייצר קשרי עומק. אלו, אגב, דרושים לא רק לארגון מחדש של המידע, אלא גם בזכירתו: הפצצה אינטנסיבית של המוח במידע תאפשר לנו אולי לקרוא מהר, אבל התועלת שנפיק מהקריאה הזו תהיה מצומצמת ולבטח רחוקה מהיכולת האמיתית שלנו, שבאה לידי ביטוי בתהליך קריאה-הרהור, שמוכר לכל קורא.

יתר על כן, אני מתקשה להבין מדוע חובבי קריאה, הנהנים מעצמם תהליך הקריאה והפעלת הדמיון, ירצו להיתפס למדדים כמותיים שמנותקים לגמרי מהחוויה הרגשית שקריאה מעוררת. אפשר להניח שהאפליקציה מיועדת יותר למי שלא ממש רוצה לקרוא, לא אוהב לקרוא, או גרוע מזה – מי שמכריחים אותו לקרוא. לא סתם בחרו ב"כלכליסט" לפרסם את הכתבה תחת הכותרת "מלחמה ושלום" ארוך מדי? Spirtz תעזור לכם לקרוא 1,000 מילים בדקה. זהו בדיוק הסימפטום החברתי-כלכלי הגרוע של תרבות הצריכה והעבודה הגלובלית של ימינו, והוא מאכל ומחרב לאיטו זירות חשובות של תרבות ומחשבה אנושיים, כמו קריאה וכתיבה.

האפליקציה הזו מתקשרת למשהו רחב הרבה יותר, שאני רואה בארגונים סביבי. הדרישה לעבוד מהר, תחת לחץ, דד-ליינים, משימות אינסופיות שנכנסות בזו אחר זו, בסביבה עתירת גירויים והיסחים. אנחנו צריכים להתמודד עם יותר זירות פעולה, יותר אמצעי תקשורת והרבה יותר מטלות מכפי שהיינו צריכים בעבר. וכאשר ארגונים מקצצים במשכורות ומפטרים עובדים, יש רק דרך אחת להתמודד עם העומס: להעביר אותו אל העובד הבודד, לגרום לו לעבוד יותר שעות, על יותר משימות, יותר מהר. והשכר, למרבה הפלא, לא עולה בהתאמה, לעתים אפילו יורד.

אני מסוג האנשים שאוהבים מידה מסויימת של לחץ. זה עוזר לי לתפקד טוב יותר, להיות יותר ממוקד ולעתים גם מעלה את רמת ההספק שלי. באופן אישי אני מהאנשים שמעדיפים להיות עסוקים מאשר משועממים. אבל בכל מקום שאליו אני מתבונן, כמעט, אני רואה שהגענו למצב אבסורדי של ממש, שבו אנשים חיים תחת לחץ בלתי-אפשרי כמעט ודרשות לא ריאליות, בין אם מעסיקים ובין אם שלהם עצמם. באופן טבעי העומס והלחץ יוצרים סביבת עבודה פחות נעימה, אבל גם הרבה פחות אפקטיבית. התוצרים פחות טובים והשחיקה גבוהה.

אין לי מושג מדוע אנשים ירצו לעבוד מהר יותר, ולא יעיל יותר, למשל. אני גם לא מצליח להבין אנשים שמכריחים את עצמכם לקרוא מהר יותר, כשמדובר במשהו שאמור להיות חוויה משחררת, נעימה ומעשירה. כשגם המדיום הנפלא של ספרות מאיים להפוך לזירה של תחרות, מהירות וכמות חלקי זמן, זה בדיוק המקום לעצור ולחשוב, האם זה עובד לטובתנו או לטובת מנגנון חברתי-כלכלי קפיטליסטי שבסך הכל רוצה לעצב-מחדש את המוח שלנו, כך שיתאים לצרכיו ולמאפייניו. אני, בכל אופן, נשאר עם קצב הקריאה הרגיל שלי, ומרשה לעצמי אפילו לעצור מדי פעם להרהר במה שהרגע קראתי. כדאי גם לכם.

בשולי הדברים:

משעשע אגב, שבתרגום של כלכליסט שגו וכתבו (בתוך הכתבה) "לפי המפתחים, אפשר להגיע למהירות קריאה של בין 250 עד כ-1,000 מילים בשנייה". כנראה שהמתרגמים והעורכים עבדו כל כך מהר, שהם פספסו את הטעות המשעשעת.