מחשבות של סופשבוע ושיעור קטן שלמדתי מהגינה שלי
לפעמים, אחרי שבוע עמוס ואינטנסיבי, כל מה שאני צריך זה שעה או שעתיים בגינה. אני לא זוכר בדיוק על מה אני חושב, או מה המוח שלי עושה בזמן הזה (מרגיש קצת כמו reset עמוק) אבל לאחריו אני פתאום מלא שוב באנרגיות, רעיונות ופרץ של יצירתיות ושמחה. ועל הדרך, יש גם כמה שיעורים על שפע ועל שמחה, שאפשר ללמוד מהטבע שסביבנו
לפעמים, אחרי שבוע עמוס ואינטנסיבי, כל מה שאני צריך זה שעה או שעתיים בגינה. אני לא זוכר בדיוק על מה אני חושב, או מה המוח שלי עושה בזמן הזה (מרגיש קצת כמו reset עמוק) אבל אני יודע שלאחריו אני פתאום מלא שוב באנרגיות, רעיונות ופרץ של יצירתיות ושמחה. גם כשגרתי בעיר, היו לי את השעות האלו, בגנים הציבוריים, בפארקים, ואפילו מול העציצים במרפסת. לא צריך הרבה יותר מזה, כדי למלא מצברים ולרענן את המאגרים המתרוקנים שלנו.
היום צילמתי קצת, כדי לתעד את הזמן הזה של הגינה. בכל יום היא נראית קצת אחרת. פרח חדש פרח ואחר נבל, פירות הקיץ מתחילים להופיע ולמלא את הגן בריחות וטעמים נהדרים (אני לא יכול להתאפק ואוכל אותם ישר מהעץ), ויש תחושה גדולה של המולה שקטה, עם כל החרקים והציפורים והצבים והזוחלים שמסתובבים שם, כולם עסוקים ומתרגשים, עם היומיום העמוס שלהם והבעיות שלהם ורגעי השמחה שלהם. ומה שהכי מדהים הוא השפע – שנוכח בכל, בטבעיות, בלי חשבון – שפע של צבע, ושפע של פירות, כאילו והטבע אומר לנו שלא להתחשבן ופשוט לעשות את המקסימום ולנצל כל משאב שיש לנו עד לשיאו.
זה שיעור חשוב וזו תובנה חשובה לסיים איתה את השבוע הארוך הזה שהיה, אז הנה, יצאתי להירגע, וחזרתי עם משמעות עמוקה וחשובה. וגם אכלתי אפרסק פיתה אחד, מושלם.
אפרסקי הפיתה מצחיקים אותי תמיד בצורה המוזרה שלהם ובחיבור הקרוב-מדי לענפים שלהם. והם מפתיעים, בכל פעם, בטעם הנוסטלגי שלהם, "כמו הפירות שהיו פעם" הבטיחה המוכרת במשתלה, וקיימה. ומה שהכי נחמד הוא, שאת העץ הזה היא נתנה לנו במתנה, וזו מתנה שתמשיך לתת ולהזכיר לי את המשתלה הזו בכל עונה ועונה. יופי של שיטת שיווק, האמת.
אני אוהב לשתול את הצמחים באי-סדר. אולי יש כאלו שיחשבו שזה מבולגן או לא הגיוני, וזה לפעמים נראה גם לי, קצת, כאוס שכזה. אבל אז כשהרוח משחקת בעלים והמרקמים נפגשים בצבעים, משהו פתאום מתחבר. הבלאגן נראה כמו הדבר הכי מתוכנן ומסודר ובעיקר נכון שרק אפשר. זה גם תרגיל מצויין בסבלנות (מעלה חשובה שטובה לחיים, וגם לעסקים): הצמחים לוקחים את הזמן שלהם, ולכל אחד מהם הקצב משלו. אנשים אוהבים לקנות שיחים גדולים ועצים בוגרים, אני דווקא מעדיף את השתילים הקטנים (והזולים!) שאולי נראים קצת מסכנים בהתחלה, אבל די מהר תופסים תאוצה וגדלים למימדים האמיתיים שלהם. וכשהם מתחילים את הדרך כשתילים רכים במקום שבו הם מתבגרים וגדלים, הם חסונים יותר ומתאימים יותר לסביבה.
לא רואים אותה, אבל מתחת לשיח הזה יש בריכה קטנה שמושכת חיות אל הגן ומוסיפה צלילים מרגיעים של ריטריט מרוחק. משאבות דגים הם לפעמים געגועים לנחל, מתברר. ובמרחק קצרצר ממנה, יש גפן שנותנת ענבים טעימים ומתוקים, שכרגע ירוקים אבל תכף יהפכו סגולים-ארגמניים ומלאי עסיס.
את הבחורצ'יק הזה קיבלתי במתנה מלקוחה אהובה, והוא פורח בכל שנה ומזכיר לי אותה ואותנו ואת העסק המקסים שהקימה יחד ושלי היה הכבוד לסייע בבנייתו וללוות, גם היום, כבר חודשים קדימה. בכלל, אני אוהב צמחי פקעת, שנעלמים בסוף העונה, ואז, כמו בדרך קסם, מציצים בענווה מתוך האדמה בבוא זמנם, שולחים גבעול ואז עלים, ולבסוף עמוד תפרחת גדול ומלכותי ומשמח. הם צריכים כל כך מעט כדי לשגשג, ואם מטפלים בהם נכון ויפה, הם חוזרים בכל שנה בתפארת גדולה ומשובבת:
