בואו נדבר על ביקורת (ונלמד איך לא לטבוע בתוכה)

בעבר פרסמתי כאן מדריך מקיף על איך לזהות ביקורת הורסת ולהפוך אותה לביקורת בונה. עניין נוסף אליו התייחסתי בהרחבה הוא נושא הביקורת העצמית, או המפלצת ושמה “אני לא טוב/ה מספיק”. הפעם אני רוצה להציג כמה דרכים בהן נוכל לזהות מה הביקורת גורמת לנו, להבין מה זה אומר, וללמוד מה אפשר להפיק מכך.

מדוע ביקורת מכאיבה לנו?

כשאנו נחשפים לביקורת המופנית כלפינו, היא פוגשת קודם כל את שכבת ההגנה הראשונה שלנו: האגו. זו קליפה חיצונית שמטרתה במקרה הזה למנוע מרסיסי כאב לפלח את ליבנו העדין. אבל בו בזמן שהאגו מרחיק את הכאב, הוא גם מעצים את רמת הפגיעות שלנו. אני מכיר אנשים שאצלם האגו כל כך גדול, שכבר לא ברור מהו האופי האמיתי שלהם ואיזה סוג של פרסונה יש מתחת לשכבת האגו הזו שמגנה עליהם מפני התמודדות אמיתית עם העולם.

לרוב, ביקורת שמעוררת אצלנו רגש שלילי היא אי-הסכמה מתוקשרת (קרי כזו שיוצאת החוצה בדיבור או התנהגות) לגבי משהו שאנחנו מזוהים כ"שלנו". אם מישהו מעיר לנו על המראה החיצוני שלנו, הוא עלול לפגוע בנקודות כואבות שמטרידות אותנו ממילא או כאלו שהטרידו אותנו בעבר. אם מישהו לא אוהב משהו שיצרנו, כמו מוצר או שירות שאנחנו מציעים, אנחנו מרגישים לפעמים – אולי – שהוא לא באמת אוהב אותנו או לא מבין אותנו ואת היצירה שלנו, מבטל אותנו או פוסל משהו מאוד חשוב ויסודי בתוכנו. זה כואב כפליים כשזה מגיע ממישהו שחשוב לנו ויקר לנו.

בעוד שרוב האנשים יכולים להתמודד עם ביקורת סובייקטיבית כמו "אני לא אוהב את הציור הזה שלך", קשה לרובנו להישאר אדישים למשפטים כמו "זה ציור מכוער". ביקורת המגיעה ממקום סובייקטיבי מזמינה משא ומתן פנימי שלנו עם עצמנו ("על טעם ועל ריח", נשמע את עצמנו אומרים בעל פה או בלב), ואילו ביקורת "אובייקטיבית" היא מוחלטת וסופית מאוד. מכוער זה מכוער, לא רק בעיני המתבונן. סביר להניח ששתי הביקורות יעוררו בנו מידה מסוימת של אי-נחת אם לא נהיה שלמים, בעצמנו, עם המוצר הזוכה לביקורת, אבל השנייה תהיה מעצבנת ופוגעת פי כמה.

איך אנחנו הודפים ביקורת?

יש כל מיני שיטות להדוף ביקורת. הראשונה היא לרכך את הביקורת ולהפוך אותה לאישית וסובייקטיבית. במקרה כזה, אנחנו יכולים לומר למישהו שאמר לנו "הציור הזה מכוער" משהו כמו "לדעתך. אחרים/אני חושב/ים אחרת". או אפילו להזכיר לו ש"היופי בעיני המתבונן" או, כמו קודם, "על טעם ועל ריח". בדרך זו אנו מכירים בכך שהביקורת היא לגיטימית אבל מאפשרים קולות אחרים, חיוביים, מולה.

דרך אחרת היא להחזיר את הביקורת לשולח, מולו או מול עצמנו, בראש. אנחנו יכולים לענות למישהו שאומר שהציור שלנו מכוער: "הוא יותר יפה ממך, זה בטוח", ולצחוק לעצמנו בלב. זו אסטרטגיה קצת ילדותית, אבל עם יד על הלב, כולנו עושים אותה מפעם לפעם. כמובן שלא תמיד זה מגיע לרמה גבוהה כזו, לפעמים נסתפק בלומר "טוב, מה הוא כבר מבין" או "מאיפה זאתי יודעת על מה היא מקשקשת". בדרך זו אנו עושים דה-לגיטימציה של מעביר הביקורת ובדרך זו מבטלים את הביקורת כולה. זה מצב לא יעיל במיוחד והוא דורש אנרגיות רבות ויוצר תסכול ופגיעה נצברים ומתמשכים (אם אנחנו שומרים בבטן) או מקלקלים קשרים ומכניסים מתחים ליחסים (אם אנחנו מוציאים את זה החוצה).

יש גם דרכים מתוחכמות יותר להדוף ביקורת, במסווה שכלתני. כך למשל "ככל שתעשה יותר כך תזכה ליותר ביקורת" נשמע אולי נכון ומשכנע, אבל פעם אחר פעם אני מגלה שזה משפט שבעיקר אנשים שלא יכולים יכולים/יודעים להתמודד עם ביקורת אומרים. אלה שמנסים להדוף ביקורת מוצדקת שהופנתה כלפיהם, ועל הדרך גם לפרגן לעצמם, כאילו הם 'עושים הרבה'.

משפט סרק נוסף שאתם בטח מכירים הוא 'זה הכל מקנאה'. לא כל דבר רע שאנחנו אומרים על מישהו (או מישהו אומר עלינו) מגיע ממקום של קנאה או צרות עין. ממש לא.

זה נכון שלפעמים אנשים מגיבים ממקום של רגשי נחיתות, קנאה וצרות עין, כשהם נתקלים במשהו שמעורר אצלם רגש שלילי שכזה. זה גם נכון שלפעמים, ביקורת "רציונלית" שמופנית כלפינו מבוססת בעצם על רגש עמוק יותר, ולא על משהו לוגי או שכלתני. בנוסף על כך, לצערנו, לעתים קרובות מדי ביקורת יכולה להיות גם מאוד אישית ומכוונת כדי לפגוע. אבל החכמה היא לא רק לדעת להפריד ולזהות מתי הביקורת מוצדקת ומתי לא, אלא גם להפוך ביקורות שליליות למשהו חיובי. זו מיומנות שברגע שנפנים אותה היא עשויה לשנות את חיינו, בכך שתרחיב את היכולת שלנו להתמודד עם משוב שלילי ולהפיק ממנו את המיטב.

כאשר אנחנו הודפים כל ביקורת, על אוטומט, אנחנו מונעים מעצמנו מידע חיוני וחשוב, שיכול להיות בונה, יעיל ושימושי מאוד לשיפור עצמי. ומצד שני, כאשר אנחנו מקבלים כל ביקורת מכל סוג, אנחנו חושפים את עצמנו לפגיעה משמעותית בביטחון העצמי, ערעור יסודות העצמי שלנו ואובדן המוטיבציה ליזום, לפעול ולעשות.

מדוע חלקנו מקבלים ביקורת שלילית בקלות רבה מדי?

כאן אני מגיע לנקודה כואבת שחוזרת על עצמה פעם אחר פעם בעבודה שלי עם יזמים (ובעיקר עם יזמיות – המגדר משחק כאן תפקיד חשוב, כך נראה). במקרים רבים אני מזהה שהיזמת מולי כל כך רגילה לקבל ולשמוע ביקורת, שהיא כבר הפנימה אותה והפכה אותה לחלק מהשיח הפנימי שלה. לאחרונה התחלתי לעבוד עם בחורה מוכשרת ביותר, שהקימה עסק מעורר השראה ומלא קסם, ובכל זאת מצליחה איכשהו להעביר ביקורת עצמית על כל דבר ודבר שהיא עושה. נדמה לי שהיא יודעת שהיא עושה דברים יפים ומיוחדים, אבל קשה לה מאוד להפנים את זה.

כאשר ביקורת חיצונית פוגשת ביקורת פנימית, התוצאה יכולה להיות פוגענית מאוד. אם אנחנו ממילא מבקרים את עצמנו על כל דבר (ואני הייתי פעם טיפוס כזה, ויכול להעיד שזה מאוד קשה ועצוב), ברגע שהעולם החיצוני 'תוקף' אותנו, אנחנו מרגישים מוצפים, מתוסכלים ופגועים. חלקנו מרימים ידיים, מאבדים את החשק ליצור או פשוט מפסיקים להאמין בעצמנו. גם כאשר אנחנו רותמים את הכוחות וחוזרים למסלול, הקולות עדיין מהדהדים בתוכנו ומכאיבים לנו – הרבה אחרי שהאדם ששפך את הביקורת עלינו כמים קפואים באמצע החורף כבר נעלם. אנחנו נשארים עם המחשבות האלו ועם הזמן הופכים אותן לשלנו.

הסיבות לספיגה של ביקורת שלילית יכולות להיות רבות: בעיות של דימוי עצמי, תחושת ערך ומקום, חווית נחיתות או אפילו ביקורת שהופנתה אלינו (במתכוון או במקרה) על ידי דמויות חשובות בחיינו בגילאים צעירים – כל אלה ועוד רבים אחרים יכולים לעצב אותנו כטיפוסים "מספחי ביקורת". באופן מעניין, אותם גורמים בדיוק יכולים לגרום לתופעה ההפוכה: אנשים שהודפים כל טיפת ביקורת שמופנית כלפיהם, אפילו אם היא לגיטימית, אוהבת ובונה. שני המקרים קשים ולא נעימים, ולא כדאי להיות באף אחד מהפינות האלו.

כיצד נזהה איך אנחנו מגיבים לביקורת ונגיב לה נכון

אם אתם מאוד רגישים לביקורת (או טיפוסים ביקורתיים, בעצמכם), עד כדי שזה פוגע בתפקוד שלכם או ברווחה שלכם, אני יכול להמליץ בפה מלא על ייעוץ מקצועי (עם פסיכולוג או עו"ס) שיתמקד יחד איתכם בעבודה על המקומות הבעייתים האלו בתוככם. זה משהו שישפר את איכות החיים שלכם פלאים ויהפוך אתכם להרבה פחות רגישים מצד אחד, ומכילים וחסונים מצד שני.

במקביל אני מציע לנסות ולזהות, בזמן אמת, מה קורה לכם כאשר מישהו מפנה לעברכם ביקורת. זהו את המקומות הפעילים בגוף: היכן אתם מרגישים את התחושות הפיזיות? מה אתם מרגישים? איזה סוג של תחושה גופנית? מה הרגש שעומד מאחוריה?

אפשר גם לשאול את עצמנו, "מה אני מרגיש עכשיו", או "מה קורה בתוכי עכשיו". יש בתוכנו חלק ש(כמעט) תמיד שמח לענות על השאלות האלו, אם נלמד להקשיב לו. זה לא עניין של ניו-אייג' או פסיכולוגיה בגרוש: זה פשוט מנגנון פנימי, יסודי מאוד וחכם מאוד, שנמצא שם כדי להגן עלינו ולשמור עלינו ממגע פוגע עם הסביבה. כאשר אנחנו פונים אל עצמנו בשאלות האלו, אנחנו מפתחים כשירות רגשית גבוהה יותר להתמודד עם האתגרים החיצוניים והפנימיים של ביקורת.

לסיום, ממליץ לכם לקרוא את המאמר על אנשים מרעילים, שסוקר את הטיפוסים האלו, שאת חלקם אתם בטח מכירים, שמצליחים להרוס כמעט כל חלקה טובה באנשים מולם. אמנם מכלול ההתנהגויות המרעילות כולל דברים שונים ורבים מלבד ביקורת, אבל היא ללא ספק כלי חשוב בארסנל של אותם אנשים ארסיים ופוגעניים. מומלץ להכיר אותם ולדעת איך להתמודד איתם בחיינו.