על הקשר שבין תרבות ה-Hygge (הוּגָה) מדנמרק לעבודה מהבית

לפני המון (המון) שנים, כשעוד הייתי שכיר ועבדתי במשרד, אהבתי לחזור הביתה בסוף יום העבודה, לחלוץ את הנעליים, להחליף את הבגדים בפיג'מה נוחה, ולשקוע לתוך הספה הרכה עם ספר או סרט טוב. אחת לשבוע לפחות, בלי תוכניות להמשך הערב, בלי חדר כושר ובלי פאב או מסעדה עם החבר'ה, בלי מסיבות ובלי פגישות כאלו ואחרות. פשוט אני והפיג'מה והדירה הקטנה, אבל מפנקת, שהייתה לי. בשלב מאוד מוקדם ידעתי שמתישהו ארצה לחיות ככה כל יום, כל היום, שיגיע הזמן שבו אבנה את החיים שלי סביב התחושה הזו, שאז לא ידעתי שיש לה שם, של חמימות, פשטות, ביתיות נעימה. במידה רבה, הרגע הזה, שבו הנעליים התחלפו בנעלי בית, והבגדים התחלפו בפיג'מה, והפלורסנט במשרד התחלף בתאורה רכה, קצת אפלולית, של הבית – היה ההשראה המרכזית שלי ומה שדחף אותי להחליט ולעבור לעבוד באופן מלא מהבית.

בסוף 2016 זכתה המילה הדנית Hygge (מבוטאת הוּגָה), להיכלל ברשימת המילים המובילות של השנה. מאמרים רבים וכתבות אינספור נכתבו עליה, וכך גם הספרים שנערמים בזה אחר זה, ממש עכשיו, בחנויות הספרים בעולם. בקרוב הם גם יגיעו אלינו, באיחור קל, ובתרגום לעברית. בוויקיפדיה, השימוש במילה "הוגה" כשם עצם מתייחס ל"איכות של חמימות, נינוחות וחברתיות, שמשרה תחושה טובה של שביעות רצון או רווחה נפשית". לא פלא שהיא צמחה דווקא במדינות קרות, שבהן החורף קשה וארוך, וכל מה שאנשים רוצים לעשות הוא להיכנס לבית ולהתכרבל מתחת לשמיכה חמה, מול התנור המחמם.

יש בו, בחורף, איזו תחושה של התכנסות ורצון עז בפשטות. כבר כתבתי על כך שמאז שעברנו לגור בצפון, התחלתי לאהוב מאוד את החורף ואת כל מה שמסביבו. כמה נחמד שעכשיו אני יכול להסביר את זה לעצמי דרך הפרספקטיבה הסוציולוגית, ואפילו הפסיכולוגית: זה לא סתם חשק להתכרבל, זו תפיסת חיים, זו פילוסופיה, זו הוגה. למדתי להתבונן בפשטות ובהתחדשות של הטבע, ולהתמודד עם דכדוך החורף הקל ממנו סבלתי עד לאחרונה, וליהנות מהתקופה הקפואה הזו של השנה.

אבל הוגה אינה רק עניין של חורף או של קור, אלא של תפיסת חיים. היא מכוונת ליצירת הנעימות הבסיסית הזו, הנוצרת – כמעט מעצמה – בסיטואציות נינוחות ופשוטות. אני מרגיש אותה כשאני לובש בגדים רכים ונעימים, ומתיישב על הספה החביבה עם ספל קרמיקה אהוב, בהפסקות בין פגישות הייעוץ. היא נוצרת במרווחים שאני שומר לעצמי, עם עצמי, במהלך יום העבודה המאוד גדוש ועמוס שלי. בסיבוב קצר בגינה, שבו אני רואה מה התחדש ומה גדל, מתבונן בציפורים עסוקות בלהיות ציפורים ובחתולים משתזפים בשמש בעצלנות מעוררת קנאה. כשאני נכנס בערב לסטודיו, ורואה את כלי הקרמיקה שיצרתי מתייבשים על המדפים, מחכים לשריפה בתנור. יש איזו תחושה פנימית כזו של הישג, של האטה, של הורדת הילוך. אפילו עצירה. ליהנות לרגע, שניים, שלושה, ממה שיש סביבנו.

הוגה כוללת אפוא בתוכה גם גרעין עמוק של אינטימיות עם עצמנו ועם החיים שלנו. היא יכולה להיווצר רק במרווחים שבהם אנחנו מרשים לעצמנו להיות מרוצים. וזה לא פשוט, בעידן שבו כולנו בריצה מטורפת סביב עצמנו ואחרים, מדברים הרבה על סבלנות ועל לנשום, אבל בתכלס, שוכחים לא פעם לעשות את זה. רק כאשר אנחנו מסלקים מחשבות של ביקורת עצמית, מתעלמים מכך שהבית לא הכי נקי או מסודר, שיש ערימת כלים מלוכלכים בכיור או כביסה לקפל או אבק על המדפים, היא יכולה להיכנס ולהטעין עבורנו את המצברים, לעזור לנו למצוא את המוטיבציה לקום ולעשות, לשפר, לשנות, אפילו לנקות. מזל שיש לנו מילה, קונספט, רעיון כמו הוגה, שעוזר לנו להתמודד עם מה שאנחנו עלולים לראות כעצלנות ותו-לא.

בעיניי, הוגה הולכת יד ביד עם תפיסת הוואבי-סאבי היפנית שאני כל כך אוהב. וואבי סאבי מדבר על היופי שבדברים המשתנים ומזדקנים. הוא רואה את הקסם שבגיל ובהתיישנות, בסדקים ובשברים, בזמניוּת ואגביות של הרגע. בתרגום החומרי והמוחשי של נגיסת שיני הזמן, כמשהו שאין מה לחשוש או לפחד ממנו, אלא לאהוב, לחבק, להעריך. השנים חולפות ואנחנו מתבגרים, וזה נפלא, ומעשיר, וממלא אותנו בכל כך הרבה הזדמנויות חדשות לחקירה עצמית, לשינוי ולעשייה מסוג אחר. להתחדשות. הוגה היא המשלימה של אותו הקונספט, בחתירה לפשטות ולרכות. לנחמה שבדברים הקטנים, הבלתי-חשובים אך הבאמת-נחשבים.

סבלנות מועילה לעסקים, אפילו קריטית. היא הבסיס לתפיסה שלי, שאומרת שיש דברים שאפשר לעשות מהר, אבל את רוב הדברים החשובים, כדאי וצריך לעשות לאט ולאורך זמן. אם אנחנו ממהרים, אנחנו עשויים להצליח, אבל המחיר הוא בד"כ שחיקה גבוהה, מתח, וסיכון גבוה. בעבודה איטית, מתמשכת, הרואה את העסק כבנייה לטווח רחוק, כמשהו שאמור לשרת אותנו (ולא להיפך). תחושה כזו של הוגה מביאה בדיוק את הסבלנות הזו פנימה אל תוך המשוואה, וממלאת תפקיד משמעותי בהערכת המציאות שלנו, כבר היום. היא מביאה הזדמנות לחוות את ההישגים שלנו בזמן אמת, במקום לחכות שהם יגיעו מתישהו בעתיד. ליהנות מהרגע הנוכחי ולא רק להמתין לתוצרים שיבואו, מתישהו. להעריך את מה שיש לנו, במקום את מה שאנחנו רוצים שיהיה.

זה נשמע קצת ניואייג'י – וזה המקום להודות שזה קצת מבאס שבימינו כל פילוסופיה הוליסטית נתפסת כמשהו 'רוחניקי' ומתוייגת בצורה סטריאוטיפית – אבל זה לגמרי בסדר מבחינתי. כל עוד אתם עוצרים ושואלים את עצמכם "איך אני יכול להביא יותר הוגה לחיים שלי", ומוצאים את הנקודות הרכות-מחבקות-מפנקות האלו, שבהן הלב מתמלא בתחושה של חמימות ומתרחב ברווחה פנימית של הישג ושל שקט, אתם בהחלט בכיוון הנכון. אז אמנם הוגה היא משהו שמיוחס לבית ולחיי היומיום, אך היא בהחלט יכולה, וצריכה, להיות גם חלק בלתי-נפרד מהאופן שבו אתם מתייחסים אל עצמכם ואל העסק שלכם, ולדרך שבה אתם חוגגים את הבחירה שלכם להיות עצמאיים ולנהל עסק עצמאי משלכם.

ולסיום, הנה צילום קטן מהבית שלנו באניעם. בחורף הקפוא כאן, אין דבר משמח יותר מערימה גדולה ומלאת-חמימות של עץ לקמין. והשער שלנו, שלא תזיק לו שכבה חדשה של צבע, כל כך וואבי-סאבי שאין לי לב לצבוע אותו, ואני מניח לו להזדקן, להתיישן ולקבל סופסוף קצת אופי. נו, אולי בשנה הבאה.