על היום הראשון שבו עברנו לצפון – וכל שאר הימים שבאו אחריו

אני זוכר את היום הראשון שלנו בצפון. התעוררתי מוקדם, מאוד מוקדם, בבוקר, ויצאתי החוצה לגינה. הלכתי יחף בחצר (לימים למדתי שזה לא רעיון כ"כ טוב), קטפתי פירות מהעצים לארוחת הבוקר, אספתי פרחים לזר גדול, נשמתי את האוויר הנפלא, ובתוך כל הרוגע והשלווה הזו, הרגשתי פתאום קול פנימי שאומר "מה לעזאזל עשית לעצמך?!".

לרוב האנשים שעוברים מהמרכז לפריפריה, יש בערך את אותו הסיפור, להוציא כמה שינויים קטנים. אם להודות על האמת, הסיפור שלי די דומה – אחרי שנים ארוכות במרכז, בלב העיר וחיי הלילה, עם הרעש המבורך והאינטנסיביות הסואנת בחוץ, וגם בפנים, חיפשתי קצת שקט בתוך הטבע. במקום שבו הזמן זז הרבה יותר לאט, שדברים נראים פחות דרמטיים ושינויים יכולים לנבוט בתוך המרווחים הגדולים של פנאי ושעמום.

זה היה מעבר חצי-מושכל. לא תכננו את המשך הקריירה שלנו, לא חשבנו מה נעשה אם העסק לא יצליח, ולא דאגנו מה יהיה אם לא נסתדר. לא בדיוק חשבתי על פערי המרחק והתרבות, לא שאלתי את עצמי מה יהיה עם האקדמיה והמחקר, המשפחה, ואפילו הקריירה. וכדי להדחיק את הכל עוד יותר, לא חשבתי מה יהיה עם הטיפולים הרפואיים התכופים שאני עובר, אחת לשבוע, לשבועיים, ואיך זה יתאפשר כשבית החולים הכי קרוב נמצא במרחק של שעה נסיעה.

איכשהו, בתוך תוכי, קיוויתי, האמנתי, אולי קצת ידעתי, שיהיה בסדר. שבצורה כזו או אחרת, אולי למעלה, אולי למטה, אני אסתדר. אנחנו נסתדר.

וזה אכן, הסתדר. קצת פחות וקצת יותר.

אבל באותו יום, הראשון שלנו כאן, כתושבים של קבע ברמת הגולן הטבעית, המסולעת, המצולקת גיאולוגית וגם, מעט, סוציולוגית, לא ידעתי את זה, וחששתי, שלא לומר פחדתי. בעודי מסתובב בחצר, בסוג-של תחתונים ובלי כפכפים, מחזיק פירות אורגניים מהגינה שזה-עתה קנינו, הרגשתי לשנייה שהתחלקתי לגמרי על השכל.

אז עשיתי את מה שאני עושה בדרך כלל, במצבים כאלו, וזה לא לעשות כלום. לנשום, להשקיט את המחשבות, ולתת לדברים זמן להתגלגל. ואחר כך יצאתי לטייל, עם אלון ועם קירבי, ובדרך פגשנו את הכנרת הזוהרת ואת הסוסים ואת העצים הגדולים והשיחים הקטנים. וזה הרגיש לי ש, נו, אולי בכל זאת, יהיה בסוף בסדר.

הימים עברו, ואיתם השבועות, והחודשים, וגם השנים הזדרזו להתחלף. קרו דברים טובים, ורעים, ובכנות מלאה אני יכול לומר שלא היה רגע אחד שבו התחרטתי על המעבר הזה, לצפון. כן היו רגעים של געגוע, למשפחה, לחברים, לעיר – או, אם לדייק, למה שהעיר יכולה להציע – אבל אלו התחלפו באהבה עמוקה למקום, לפשטות, לקלות. גם היום אני שונא את העובדה שאני צריך אוטו כדי להגיע ממקום למקום, ושאין לי אלף מסעדות משובחות מתחת לבית, ושאם נתקעתי בלי חלב בשתיים לפנות בוקר, אני אצטרך להתאפק. אז התחלנו לקנות חלב עמיד, למקרי חירום, ולמדנו לתכנן את הקניות שלנו כך שיתאימו להיעדר-פיצוציות. תאמינו או לא, זה לא כ"כ נורא כפי שחשבתי שזה יהיה.

המעבר הזה שקרה לנו בחיים, היה טבעי ומתבקש. כי כשאתה עובד מהבית, באופן טבעי, תרצה שיהיה לך הבית הטוב ביותר שתוכל להרשות לעצמך, הסביבה המתאימה והמדויקת לצרכים ולחלומות שלך. זה אחד הדברים שלא ארצה ולא אוכל להתפשר עליהם: יש כ"כ הרבה קשיים ואתגרים בלהיות עצמאי, ועוד אחד שעובד מהבית, שאני לא מסכים בשום אופן לוותר על הנוחיות שלי ועל הכיף שלי. ואם זה אומר שבשביל בית צמוד קרקע עם מעיין סמוך וטבע מלא העין, אני צריך לעלות צפונה – אעשה זאת בלב שלם ושמח. ואם אפשר שהוא יבוא עם חורשת עצים משמחת-לב ומרחיבת נפש, אז עדיף.

יכולנו להשיג את אותו הדבר, כמעט, גם במרכז: למכור את הבית שקניתי בגיל 20 ברמת-גן, לקחת משכנתא מפלצתית, ולקנות בית צמוד קרקע בפריפריה-הקרובה. אפילו בדקנו אפשרויות ריאליות ודי נחמדות, באיזור פרדס חנה וישובי כרכור החביבים. היו גם רגעים שבהם חשבנו על שכונה פנימית, נסתרת, באיזו עיר-שינה קרובה לת"א. אבל כשהגענו לאניעם – ובהתחלה הייתה זו נסיעת גישוש, שבה חשבנו רק להרגיש את השטח, אולי לשכור בית לשנה, שנתיים – ידענו שזה-זה. זה הבית, זה המקום, וזה הצעד. וכדרכם של רגעים כאלו, קיבלנו את ההחלטה במקום, באותו הרגע. וכדרכן של החלטות שכאלו, היא גם הייתה חכמה להפליא: לקנות בית בלי לוותר על זה שכבר יש לנו. לגור בכפר, הרחוק, ובו-בזמן להשאיר נכס מניב, שגם יהיה מקור הכנסה, וביטחון, וגם אופציה ב', ג', ד', ליום סגריר.

בהתחלה לא היה לנו כסף לשום דבר. אבל ממש, כלום. המעבר הזה – ותקופת משבר ארוכה ולא פשוטה שהייתה לנו לפניו – השאיר אותנו בלי גרוש. אז עשינו את הכל בעצמנו, ועם קצת עזרה מחברים. וכשאני כותב "עשינו", אני מתכוון "אלון עשה", ואני ניהלתי. הבית הלך וקיבל צורה, ולאט לאט הפך לשלנו. הסלון זז מימין לשמאל ובחזרה, החדרים התחלפו, חדר אורחים הפך לחדר כושר ולימים הבשיל לסטודיו הקרמיקה שלי. הסלון היה אפור ואז אפור כפליים, ואז כחול מלכותי ועמוק. רהיטים נכנסו ויצאו, עציצים באו והלכו, והדברים הפכו להיות כפי שצריכים היו להיות, עבורנו, סביבנו, חלק מאיתנו. הדהוד חיצוני של אותו הלך, או רחש, או שפע, שמתחולל בין חדרי ליבנו.

ועם השפע הזה, של עשייה, ושל השקעה, ושל מחשבות וחשיבה, הגיעו גם התוצרים החומריים. כדרכם, הם השתרכו קצת אחרי העבודה הרגשית, וכמנהגם, הם באו יד ביד עם אתגרים חדשים, חלומות חדשים, ושיעורים חדשים. ואלו – השיעורים, והחלומות, וגם האתגרים והקשיים – הרבה יותר קלים ונוחים כשאתה במקום הנכון עבורך, כמו למשל, במרפסת הצבעונית והעליזה והמעט-מצועצעת שבנינו לעצמנו, שבה אני אוהב להיפגש עם חברים, לשוחח עם לקוחות, או סתם לבלות איזו שעה קלה (או שמונה) של הרהורים מול הבריכה.

אז אני זוכר, היטב, את היום הראשון שלנו בצפון, וגם את הימים שלאחריו. ואת השבועות, ואת החודשים, וגם את השנים. ובכל העליות והמורדות שהיו לנו בדרך הזו, אם אני צריך לבחור דבר אחד ויחיד לקחת איתי, ולהעביר הלאה, ואם מכל האתגרים והקשיים והשמחות והבאסות, אני צריך להצביע על דבר אחד שעשה את כל זה אפשרי, זה יהיה פשוט: ההתחייבות הבלתי-חוזרת לקום, להעז, ולעשות. 

וזה סיפור קלישאתי ושגרתי, שקראתם מיליון פעם בעבר וכנראה שגם תקראו בעתיד, וגם התובנה שמאחוריו בנאלית ומתבקשת, ובו בזמן גם אמיתית וכנה ונכונה ואפילו אוניברסלית-להכעיס. מבין כל הדברים שתוכלו לומר לעצמכם שעליכם לעשות, ועם כל הפחדים וכל החששות, היחיד שבאמת עושה שינוי והיחיד שבאמת מרפא כל מכאוב וכל חשש וכל צער, הוא הצעד הראשון. כל השאר? קטן עלי. קטן עלינו. קטן עליכם.

–

אפילוג.

והיה גם שיעור חשוב אחד, שלמדתי מקירבי, שהרגיש כאן בבית מהרגע הראשון, כי הוא היה לצידנו ואיתנו. וזו תכונה נפלאה ומופלאה של כלבים, שקובעים את הבית לפי האנשים שאיתם, ונקשרים לקשר, ולא למקום, או לחפצים, ומסמנים טריטוריה ונובחים בזעף ומשתינים על עמודים כדי לסמן את השטח – אבל בסופו של יום, הולכים לישון צמוד-צמוד למי שאוהב אותם והם אוהבים אותו, בחזרה. והוא לימד אותי גם, שלמרות שהוא מצא את מקומו מיד, בגינה המרווחת, בין העצים והפרחים, בליבו פנימה הוא עודנו כלב-עיר במקצת, שמבקש ללכת לטיול בכל בוקר ובכל ערב (ואם לא ניקח, הוא מתאפק, ומתאפק, בנימוס פולני), ונאחז בכוח ובנחישות, וגם קצת בעקשנות מטופשת, יש להודות, בהרגלים ישנים שאין בהם עוד צורך.