שעת התה של הנפש

כשקראתי את הפוסט "כדאי שיהיה לך איזה עיסוק לשעות הפנאי", נזכרתי באחד הספרים שאני אוהב במיוחד – "שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש", של דאגלס אדאמס. יותר משאני אוהב את הסיפור המשעשע, על דירק ג'נטלי, אני אוהב את המושג הזה שדיבר אלי כבר מגיל מאוד צעיר, כשקראתי את הספר לראשונה: "שעת התה של הנפש".

אם משמיטים את הציניות, נשארים עם ההסבר הכל כך פשוט לדברים שאנחנו חייבים כדי לתחזק את אותו מרכיב אנושי כל כך מוזר, אותו אנחנו מכנים "הנפש". שוב ושוב אני מגלה בחיי כמה הגוף קשור בנפש, כמה ההווה שלנו מוכתב על ידי עוצמתה, וכמה אנחנו שום דבר בלי אותה נפש שאי-אפשר לראות, לחוש, או אפילו להבין באופן מוחלט.

הנפש של כל אחד מאיתנו היא אותה רוח שהופכת את תאי-הגוף שלנו לסימפוניה אחת, מוכוונת מטרה: לחיות. ובו בזמן, איננו כאן רק כדי לחיות, או להיות, רובנו שואפים לעשות דברים בעלי משמעות, להעשיר את עצמנו, לפרוח, להתפתח. הגוף הפיזי שלנו הוא כלי דרכו אנחנו מביעים עצמנו, מי יותר טוב ומי פחות, הזמן שבו אנו חיים הוא הזמן שלנו – ורק שלנו – לחוות את העולם ולתת לעולם לחוות אותנו.

הנפש שלנו משרתת אותנו נאמנה, אולי אנחנו משרתים אותה, ואולי זה מעגל הדדי של תן וקח. היא בלתי-נפרדת מאיתנו, ואנחנו בלתי-נפרדים ממנה. לפחות בגלגול הזה, של הכאן והעכשיו. הנפש שלנו משתוקקת, לפעמים היא סוערת ולפעמים שלווה ומרגיעה. מדי פעם היא שולחת אלינו מסרים ממעמקי היישות הפנימית והנסתרת שלנו, מניעה אותנו מתוך מרחב הלא-מודע, מבקשת תשומת לב, אולי אפילו דורשת, שנדע שהיא שם, פועמת וקיימת.

ההפסקה שלנו היא המחול הסוער שלה

כשאנו לוקחים הפסקה משאון החיים היומיומיים, הנפש שלנו נכנסת לפעולה. כשאנו קוראים ספר, היא קוראת אותו איתנו, מפליגה למחוזות מופלאים וקסומים. כשאנו מתבוננים בהשתאות ביצירה מופלאה, או מאזינים לשיר נפלא, הנפש שלנו רוקדת את מחול היצירה הפנימי והכמוס שלנו. כשאנו הולכים לישון, היא מתעוררת, מסדרת את החדרים העמוסים לעייפה שבמוחנו וליבנו, מזיזה דברים מכאן לשם ולהיפך, מציפה אלינו מסרים – לפעמים מפחידים, לפעמים עצובים, לפעמים שמחים, לפעמים מלאי תשוקה – חלומות המספרים לנו משהו על עצמנו ועל החוויה הפנימית שלנו.

כשאנו מכירים בנפש שלנו ומזינים אותה, היא עושה עבורנו נפלאות. כל יוצר מכיר את התהליך הקסום הזה, שבו הוא מגיש אל הנפש את המשתקף מבעד לחושיו, והיא, בתורה, מייצרת עבורו אינספור צירופים מסוגים שונים ומשונים. באמצעות התבוננות בדברים גדולים כקטנים, כמו טיול ברחוב, שבו אנו מפנים את חושינו אל ריחות, צבעים, צלילים, אנשים, התרחשויות, הנפש שלנו מתכנסת ורושמת. אחר כך, היא דוגרת, מטפחת בסבלנות רבה (שאנחנו, לפעמים, קצת חסרים) את אותן חתיכות קשורות ולא-קשורות, ולבסוף מציפה אותן בחיבור חדש ביד בטוחה ומיומנת.

במדיטציה, כשאנו עוצמים את העיניים ומפנים את כל תשומת הלב שלנו אל נשימותינו, הנפש משתוללת. בתחילה היא מעיפה אלינו טרדות, קשיים, רעשי רקע. עם הזמן, והאימון, היא נרגעת ומרגיעה אותנו כמעט בו במקום. מנחמת, מלטפת. כל מתאמן במדיטציה מכיר את השלב הזה, שמכונה במסורות המזרח "הקוף המקפץ". מחשבותינו מתעופפות מענף לענף, כמו קוף טרוד שאינו יודע ואינו מסוגל להתמקד. עם הזמן אנו מגלים שאל לנו להיאבק בה, בעצמנו, עלינו לתת לדברים לצוף ולשאול את עצמנו "מי הוא החווה את זה?" או "של מי הרגש הזה?". אם נקשיב, בדריכות ובקשב של ממש, הנפש תענה לנו.

ההצלחה היא השקט

כמה מהיצירות הנפלאות ביותר נוצרו בסערות רגש, אז הנפש שולחת רסיסים ישנים-נושנים מתוך מעמקי ליבנו. אחרות נוצרו בלהבות האהבה היוקדת, לעתים נעימה ומחממת, לעתים שורפת וכואבת. יש יצירות שבאו מתוך ההמון, מתוך הרעש, ואחרות שנבעו מתוך מעיין הבדידות והשקט. אך המשותף לכולן הוא היד הנעלמה – אך מכוונת – של נפש היוצר.

אני מאמין שכל אדם מגיע לעולם עם מלאי בלתי-נדלה של כוח ויכולות, הנסתרים ממנו ומתחבאים אי שם מתחת לקפלי הקיום. ככל שאני מתבגר והולך, אני מגלה כמה קסם יש בתהליך הגילוי העצמי, שבו אנו חושפים בעצמנו עוד ועוד שכבות, יכולות, שאיפות, פנטזיות ועוצמות שלא ידענו שקיימות בתוכנו. שעת התה של הנפש היא אפוא הזמן אותו אנו מקדישים לה, לעצמנו, ביצירה, בתחביבים, במחשבה, בהתבוננות. לכל אחד הדרך שלו, אך בסופו של דבר, כולנו מוצאים את המרחב המוגן הזה של נפשנו, ואם אנו נאבקים בה לבטח היא תופיע בהתפרצות של כעס, עצב ומרירות.

תפריט שעת התה שלי, משתנה מתקופה לתקופה. כשגרתי בבית רחב ידיים עם חלקת אדמה צמודה, הייתה זו עבודת הגינון וההתבוננות בגינה שמילאה את המצברים המתרוקנים. כשהייתי צעיר והתחלתי את חיי המקצועיים, עבדתי מסביב לשעון ולמדתי – בכל רגע כמעט – על הקצב הפנימי של העולם ושל עצמי. כשאושפזתי בבית החולים למשך תקופות ארוכות בילדותי המוקדמת, כבול למיטה מבלי יכולת לרדת, מצאתי אפילו בסדקים שבקיר עולם מופלא וקסום של צבעים, של צורות, של קסם. בתקופות שונות בחיי היו אלה ספרים, לחנים, מילים שבאו אל תוכי ויצאו ממני, שהניעו את גלגלי הנפש. התאווה שלי ללימודים, לרכישת יכולות חדשות, שפות חדשות, ידע חדש, כל אלה הצטרפו רובד על רובד, שכבה על שכבה, ויצרו אותי של היום. במידה רבה, הם יצרו גם את אבני הבניין של האני העתידי שלי.

במהלך השבוע שלי, אני מקדיש זמן רב מאוד לטיפול בנפש. בכל פעם יש לי תחביב חדש, ואני מתמסר אליו בשמחה ובאהבה. כל מי שמכיר אותי יודע שתחומי העניין שלי דינאמיים, משתנים, ומקפצים מתחום לתחום, אך תמיד מעמיקים, מספקים וממלאים. אתמול היו אלו גבינות קשות, שלשום צמחים או שאלות במתמטיקה והיום אלו אקווריומי צמחים שופעים ומופלאים, שהולכים וממלאים את ביתי, נאספים מן הפנים אל החוץ או מן החוץ אל הפנים. בעיניי זה תהליך הדדי שמפרה אותי, שמעורר בי כוח עצום של יצירה, שבא לידי ביטוי במלא עצמתו כשאני מתייצב אל מול המחשב שלי ומתחיל לעבוד. אז, הנפש רגועה, והמוח הרציונלי מסיים – בזמן קצר וביעילות מפתיעה – נפח עצום של עבודה שנעשית, לתחושתי, כמעט מעצמה.

לכן אני יודע שכל אדם צריך להקדיש זמן לנפש, לפי יכולתו ורצונו. תחילה מעט, אחר כך ובהדרגה להרחיב את זמן הפנאי הזה. התוצאות, אני משוכנע, לא ייאחרו להגיע. כל שעה שתשקיעו בנפשכם תחזור אליכם עם ריבית גדולה ומספקת, ובעולם הקפיטליסטי שבו הכל מתרגם להשקעה מול רווח, זה התוצר הגדול, הטוב והבטוח ביותר שאדם יכול ליצור לעצמו בתקופת חייו.