נעים להכיר (או) איך הפכתי לעצמאי ולמה גם אתם צריכים לשקול את זה

עד לפני שנה ומשהו, הייתי חלק מהחיים הרגילים, אלו שרובכם חיים. קמתי בתשע לפנות בוקר, יום יום, רק כדי להשתרך בפקקים האיומים בדרך לעבודה. שם, ממש כמוכם, שתיתי קפה דלוח מכוס דלוחה עוד יותר, וביני לבין עצמי תהיתי, בוקר בוקר, למה לעזאזל אני עושה את זה לעצמי. אז נכון, הקפה בטעם כוס היה רק מטאפורה, אבל באופן כללי החיים שלי הרגישו ונטעמו בדיוק כמו הקפה הזה: מזכיר קפה, מריח כמו משהו שדומה לקפה, אבל לגמרי לא קפה. וזה מצחיק, כי חייתי בדיוק באמצע ההתרחשות, במקום שבו קורים הדברים האמיתיים, שבו נוצרת המציאות – גופי תקשורת, די גדולים ומכובדים. היו לי משרה, והרבה עבודה, ואפילו משרד משלי, פחות או יותר מרווח, והמון חברים, וטייטלים נחשבים, ומשכורת מעולה.

והאמת היא, שגם היה לי שם כיף, אבל כשהייתי על המסלול המהיר למעלה, פתאום הבנתי שאני לא כל כך ממהר להגיע לשם. שלפעמים עדיף לעלות במדרגות, בעיקר אם המעלית תקועה. שבדרך, שאולי תהיה קשה יותר ומיוזעת יותר, תפגוש אנשים מעניינים: ההוא שבדיוק יצא להפסקת סיגריה, ההיא שיצאה לשוחח בטלפון וביקשה ממך שקל למכונת השתייה, הבחור נטול השם (והחולצה) שמנגב לך פעם בשבוע את החלון בסנפלינג. קוראים לו עופר, והוא שבר את הרגל פעם כשנפל (מקומה שניה, מזל!). במירוץ המטורף שהייתי בו, לקחתי תמיד את המעליות המהירות. פתאום, שנייה אחרי גיל 28, אחרי שגמרתי משכנתא על בית אחד והתחלתי כבר למשש את המיליונים הווירטואליים נערמים בחשבון הבנק שלי, הבנתי שהמעלית המהירה הזו לא לוקחת אותי לשומקום, ושבמדרגות פוגשים את האנשים – והמצבים – החשובים והמעניינים באמת.

וכך התחלתי לעלות ולרדת במדרגות.

אבל זה לא עזר. מהר מאוד התחלתי להרגיש חולה, פיזית וגם קצת נפשית. הייתי פשוט מותש מאנשים מסוימים, מפגישות מסוימות, מיום עבודה תבניתי ומעגלי שבו כל יום זהה לקודמו ולהיפך. זה גרם לי לתהות האם כל זה שווה את זה. האם הקריירה המפוארת (?), מוקף בטכנולוגיה החדישה והמרתקת, באנשים נהדרים ומוכשרים (טוב, חלקם…) וביופי של תזרים מזומנים – הם מה שאני מחפש לעצמי? בסופו של דבר, התגעגעתי למה שתמיד רציתי להיות: נווד בין מיזמים, פרויקטים ורעיונות. אדם שצף מנושא לנושא, נסחף משטות אחת לאחרת, מהרפתקאה להרפתקאה. מה בי דפוק? למה אני לא מרוצה?

לקח לי הרבה מאוד זמן להבין שאני בסדר גמור. זה החיים שלי והעבודה שלי שדפוקים.

אז עשיתי את השינוי, ויצאתי לעצמאות. לקח לי לא מעט זמן ללמוד איך עושים את זה נכון, והאמת היא שגם היום אני עדיין בתהליכי למידה. בדיוק בשביל זה הקמתי את האתר הזה, כדי שיהיה לי מקום שבו אוכל לספר, לפרוק מהלב, לשתף בחוויות ובתקווה גם – עם הזמן – לתת טיפים ועצות לאנשים שחושבים לעשות את זה בעצמם. מדובר בחוויה נפלאה ומשחררת, שיש בה צדדים קשים ומעייפים אבל גם ממריצים ומתגמלים, ואני מזמין אתכם להתרווח, להביא לכם משהו לשתות, ולהצטרף אלי לנסיעה.

—

וקצת יותר בהרחבה: הסיפור האישי שלי או איך עזבתי את המשרד והתחלתי לעבוד מהבית.