על הצלחה, כסף והקונספט המתעתע של הגשמה עצמית
ברגע שאנחנו שמים את עצמנו במרכז ושואלים "מה יעשה לי טוב לקום בבוקר" ו"איך הלו"ז האופטימלי שלי נראה", כל ההחלטות – האישיות, כמו גם העסקיות והכלכליות – הופכות פשוטות יותר. איך גיליתי שהצלחה היא לא עניין חיצוני (ולא קשורה בכלל לכסף), ומדוע אני חושב שגם אתם צריכים להתחיל להתייחס קודם כל לצרכים הרגשיים שלכם – ורק אז להתפנות לעסוק בדברים הלכאורה-חשובים, כמו איך לשלם את חשבונות החשמל ושכר הדירה
הצלחה וכסף הם שני נושאים מאוד טעונים ועמוסים שאפשר לכתוב עליהם אינספור מאמרים וספרים. בשנים האחרונות, את רוב המאמרים באתר שלי הקדשתי למדריכים וטיפים מעשיים. מדי פעם אני נוגע גם בסוגיות רגשיות שעולות מתוך העבודה שלי עם יזמים ובעלי עסקים, אבל רק לעתים רחוקות אני עוסק בסוגיות פילוסופיות ואינטימיות מעל דפי האתר. החלטתי שהפעם אני בוחר לעשות שינוי ולדבר על משהו שהוא הרבה פחות "מדעי" והרבה יותר רגשי, ובכל זאת, הוא אחד החשובים בעסק שלי (ובכלל, בעסקים). המרכיב החמקמק והלא ברור שנקרא הצלחה והגשמה עצמית.
לא פעם אני מוצא את עצמי מהרהר בשאלה "מהי הצלחה" ובעיקר שואל את עצמי, האם אני מצליח. זה זורק אותי, כמובן, לדיון שהוא בחלקו הגדול פילוסופי, אבל לצד זה, יש בו גם חלק מאוד פרקטי ומעשי. האופן שבו אני מגדיר, תופס וחווה הצלחה, משפיע על הבחירות שאני עושה לטוב וגם לרע.
רובנו מגדירים הצלחה על בסיס מדדים כמותיים כלשהם. אם ארוויח ככה וככה כסף בחודש, אצליח. אם העסק שלי יכניס X ש"ח ברבעון, זו תיחשב הצלחה. לעבור לגור בבית גדול יותר, לקנות דברים חדשים, לטוס לחו"ל. ויש גם מדדים איכותניים, כמו לסיים את התואר, ואז עוד אחד, לזכות באיזה פרס יוקרתי שאולי אין בצידו כסף, אבל הוא מגיע עם הרבה מאוד יוקרה, הכרה והערכה. בקיצור, צדדים רבים להצלחה, ומעט מאוד זמן (ואנרגיות) להגשים את כולם.
"הצבת יעדים" (בדומה לכסף) היא אמצעי ולא מטרה
בעוד שאני חושב שהצבת יעדים כמותיים היא פרקטיקה יעילה וחשובה, אי-אפשר לראות בה את העיקר. היא כלי אחד בדרך להגשמה (של שאיפות כלכליות, אישיות, חברתיות וכן הלאה), אבל לא הדבר עצמו. למעשה, כשמבקשים ממני לעזור לעסק לחזור / לעלות על המסלול, הדבר הראשון שאני עושה הוא לזהות את הדברים שיעשו ליזמ/ת טוב, ברמה האישית. אני מבקש ממנו להגדיר, יחד איתי אם צריך, איך נראה הלו"ז היומי האידאלי שלו, כמה זמן, אנרגיה, משאבים, הוא משקיע בעצמו, במשפחתו, באנשים שסביבו, בהגשמה עצמית. אני שואל מהי, מבחינתו, הגשמה עצמית. מהו המצב האידיאלי – גם אם הוא לא מושג או סתם נראה רחוק שנות אור מהסטטוס הנוכחי. מה משפר משמעותית, בהווה, את איכות החיים שלו, ומה מפריע לה.
מכאן קל יותר לצאת לדרך ולתכנן עסק שישתלב עם ה-DNA הרגשי והאנושי היסודי שלנו. הרי העסק אמור לשרת אותנו, ולא אנחנו אותו – ולא תאמינו כמה עסקים אני פוגש, שבהם המצב הוא לגמרי הפוך. ואז, במקום לראות יזם מלא באנרגיות, שמסתער על משימות היומיום (שבחלקן הן לא נעימות ובטח שלא כייפיות) משום שהוא רואה את התמונה הגדולה. משום שכל צעד קטן (ולפעמים גם מעצבן) בעסק מוביל אותו לעבר מטרת העל של "הגשמה". ברגע שאנחנו פורטים אותה למרכיבי היסוד שלה, ומבינים מה זו הגשמה עבורנו, קל לתכנן משימות ויעדים, להציב אתגרים ולצלוח אותם בקלות יחסית. משמעות היא מה שמוסיף כיף לתהליך, ונותן זריקת מרץ ואנרגיה כשאנחנו למטה.
כדי להדגים לכם את הפרדוקס שטמון בהצלחה, אשתף אתכם בכך שבמשך שנים התלוננתי דרך קבע על זה שאני מרוויח הרבה, אבל אין לי מה לעשות עם הכסף. לא רציתי לקנות עוד נדל"ן, תיק השקעות כבר יש לי וזה נראה לי כמו משהו מאוד מתסכל, ורציתי בעיקר לענות על השאלה – בשביל מה אני עובד כ"כ הרבה? מיותר לציין שהשאלה הזו עצבנה הרבה אנשים סביבי. "צרות של עשירים", אמרו לי, ואולי בצדק (מבחינתם). אבל אני הסתובבתי עם תחושה הולכת וגדלה של מצוקה. בשביל מה אני צריך את כל זה?
המסקנה אליה הגעתי, ואני עדיין מגיע בכל פעם מחדש כשאני נתקל בשיעור הזה (וזה טיבם של שיעורי החיים האלו – לחזור שוב ושוב, בכל פעם בווריאציה קצת שונה), הייתה להוריד הילוך, לעבוד פחות, לשנות את סוג העבודה שלי ולגשת ללקוחות פרטיים וקטנים ממש – במחיר שעתי נמוך משמעותית, אבל עם ערך אישי ורגשי עצום עבורי. מחברות הייטק גדולות שמשלמות ריטיינר של עשרות אלפי ש"ח בחודש עברתי לתקציבים אחרים לגמרי. אני מרוויח פחות, עובד פחות, אבל רמת האושר שלי עלתה פלאים.
אני חושב שאלמלא זה, לא הייתי מגלה את האהבה שלי לקרמיקה, לא הייתי מקים את קבוצות הפייסבוק שאני כ"כ נהנה לנהל ("אסטרטגיה שיווקית בכיף" ו-"GoEtsy"), לא היה לי זמן לענות שם לאנשים בניחותא, ללמד, לפתח קורסים חדשים, להקים את העסק החדש שלי, לקרוא, לדבר עם אנשים.
כמה מספיק זה מספיק כדי להיחשב הצלחה?
מאז הבנתי שהיעד שלי הוא רגשי ואישי וקשור במה עושה לי נעים וטוב, ופחות בכסף או באיזו יוקרה חיצונית שמשקפת את הצורך שלנו (מודה, גם שלי) בקבלת אישור, אשרור, אהבה וכל הג'אז הזה. חשוב לי לציין שזה נובע ממקום מאוד יציב שעבדתי קשה כדי להגיע אליו ולתחזק אותו. כך זיהיתי שיש איזושהי נקודה שבה הכסף כבר לא פקטור. אצלי זה מסתובב סביב ה-25 אלף ש"ח לחודש, סכום יחסית צנוע לענף שלי ולמה שהרווחתי בעבר (ולמה שאני יכול להרוויח, אם אכניס רק עוד שעה או שעתיים ליום העבודה שלי). לכל אחד הנקודה שלו והצרכים שלו. אבל מהרגע שמילאנו את הצרכים האלו, הבסיסיים, מתחיל הכיף האמיתי של חיפוש הייעוד הנוכחי שלך והריגושים שסביבו.
זה אולי יישמע מגוחך, אבל 'תודעת שפע' (ויש לי אלרגיה למושג הזה, בגלל שימוש יתר שנעשה בו ע"י אנשים שונים ומשונים), עובדת לשני הכיוונים. במקרה שלי, אני יכול לומר בכנות שלא משנה כמה הרווחתי, תמיד הרגשתי פחד – שזה יגמר מתישהו, שזה מקרה, שלא יהיה לי מספיק כסף בעתיד, וכן הלאה. זאת אומרת, הפחד היה מעבר למציאות הפיזית, בהתחלה חשבתי שהוא ייעלם אם יהיה לי כמה עשרות אלפי ש"ח בחשבון, אח"כ חשבתי שהוא ייגמר ביום שבו לא תהיה מעלי משכנתא מרחפת, ובהמשך הייתי בטוח שעם מיליון ש"ח בפקדונות זה יהיה בסדר. אתם יכולים לנחש לבד שכלום לא עזר. לא משנה כמה היה עושר חומרי היה לי, לא הרגשתי ביטחון. זה לא שרציתי עוד (וזה לגיטימי ואפילו טוב לשאוף לעוד ועוד), הרגשתי שאני חייב את זה. וכאן ההבדל בין "צריך" לבין "רוצה", בין "שואף" לבין "חייב". ובדיאלוג הזה בין המילים נוצרת המצוקה ונולד הלחץ ותחושת חוסר, שאין בינה לבין המצב בעו"ש דבר וחצי דבר.
הצד השני של שפע-יתר הוא עומס וגודש. מסכנים היועצים שלי, שעות ארוכות התלוננתי בפניהם על זה. איך מפסיקים להגיד כן לכל הצעה, איך לא לאשר כל פרויקט, איך לשחרר ולנשום. חוויתי את זה בצורה הקשה ביותר, אחרי שחסכתי סכום גדול של כסף, וכשהגעתי אליו הרגשתי עצב כבד ולא תחושה של הישג גדול או משהו. בדיוק להיפך, מן מועקה כזו של 'נו, ומה עכשיו'. בשביל מה עשיתי את כל זה?
וזה מקום שאני נוטה להתעכב עליו, עם עצמי, ועם החברים שלי והאנשים שסביבי. על מציאת האיזון הדק שבין "מספיק" ל"יותר מדי". את הנקודה שבה יש לנו די – וכל תוספת היא בגדר בונוס. זה המרחב שבו מתחיל הכיף האמיתי. שבו אנחנו יכולים לבחור פרויקטים, לקוחות, אתגרים, בגלל שהם מעניינים אותנו, ולא בגלל שאנחנו צריכים אותם כדי לממן את החשבונות. תתפלאו בטח לגלות שזה לא צריך להיות הרבה כסף, ושאפשר להשיג אותו די בקלות. כתבתי קודם שאני מרגיש מתוגמל בסביבות ה-25 אלף ש"ח/חודש. אבל אני לא צריך סכום כזה של כסף, ובזכות תיק השקעות קטן וסולידי וקצת נדל"ן מניב שאני מחזיק (ממש קצת), אני יכול לומר שלצד ההכנסות הפסיביות שיש לי – אני צריך תוספת הכנסה קטנה של כ-5,000 ש"ח נטו בחודש כדי לכסות את כל צרכיי הבסיסיים ואפילו יותר. זה כבר סכום שאפשר להתפתח ממנו.
הצלחה מבחינתי היא יכולת הבחירה והחופש להגיד 'לא'
וכך אני עובד: משריין לי מראש את הסכום הזה, ע"י חוזים ארוכי טווח, פרויקטים מתמשכים, ריטיינר וקומץ לקוחות נבחרים שאני גם נהנה לעבוד איתם. מהרגע שיש לי אותו אני מרגיש יציב יותר. את יתרת הכסף שאני רוצה להשיג, אני יוצר מתוך בחירה. החופש, מבחינתי, הוא לבחור את הלקוחות שאני עובד איתם ולא להיות במרדף תמידי אחרי הפרויקט הבא.
בעוד שרוב המאמרים שלי נפתחים ונסגרים "כמו שצריך", בצורה יעילה וטובה, לפוסט הזה יש סוף פתוח לגמרי. אין לי איזו שורה תחתונה מסכמת או קביעה נחרצת שאם תעשו X יקרה Y. כמו הרבה דברים שקורים לנו בחיים, גם כאן, הטקסט שהרגע קראתם הוא הזמנה לדיון בינכם לבין עצמכם, בשאלות כמו "מה זה מספיק, מבחינתי", "כמה אני באמת צריכ/ה", ו"מהי הגשמה עצמית ואיך אגיע אליה". זהו תהליך שאני נמצא בו על בסיס קבוע ולמען האמת גם אוהב לשהות בתוכו, משום שהוא מאפשר לי לגדול ולצמוח ולהשיג דברים חדשים שלפני כמה חודשים לא חשבתי שיעניינו אותי. תחביבים חדשים, אתגרים חדשים, מטרות חדשות.
למעשה, ברגע שאני שם את עצמי במרכז הבמה ושואל "מה יעשה לך טוב לקום בבוקר" ו"איך הלו"ז האופטימלי שלך נראה", כל ההחלטות – האישיות, כמו גם העסקיות והכלכליות – הופכות פשוטות יותר. מרגע שיש לי מטרה מול העיניים, יתר הדברים נוטים להסתדר מעצמם. זה דורש תרגול וסבלנות, אבל זמן יש לי בשפע, והנצח הוא די והותר זמן להשיג את רוב הדברים שאני רוצה. מציע גם לכם לאמץ את הזווית הזו לחיים, ולעסקים, ואני משוכנע שהיא תתרום לכם לא מעט ותשפר את הרווחה, גם האישית, וגם הכלכלית, שאתם מרגישים וחווים.
