אני מאמין בשקיפות. אני חושב שחלק ניכר מההצלחות (או הכשלונות) בחיינו נובע מחוסר יכולת להתבונן פנימה או להוציא החוצה את מה שאנחנו מרגישים. אני מאמין שהתמודדות, ישירה, עם כאב ומצוקות, מביאה בסוף לפתירה – ולו חלקית – של הבעיה והרחקה של הגורמים לה. אני מאמין גם שהשיתוף, עם כמה שיותר אנשים, הוא דרך מופלאה ונפלאה לנקות את המרזבים הסתומים של הנפש. פעם אחר פעם אני נתרם מהשיתוף של אנשים אחרים: יוצרים שילדו את כאבם בכתיבה, ציור, פיסול או מוזיקה, העניקו לי כמה מהנכסים הפנימיים העמוקים ביותר שלי. אנשים סביבי, ששיתפו אותי בדרכים אלו או אחרות במנעד הרגשות שלהם, הפכו אותי לקשוב יותר ומבין יותר להלך הרוח הקצת-מוזר, לפעמים, של בני-האדם. לכן אני מרגיש חובה, ובו בזמן גם זכות, "להעביר את זה הלאה" ולשתף. בשבילכם, אבל בראש ובראשונה בעבור עצמי.

כשאתה עובד מהבית, הפער בין "פרטי" ל"ציבורי" חשוב מאין-כמוהו, ולפעמים הוא מטשטש לחלוטין. כשאתה המעסיק של עצמך, כשאתה עובד באותו מרחב שבו אתה חי את היומיום שלך, צריך לקבוע גבולות (מסוימים) ולשבור אחרים. השיקולים והאתגרים הם לא רק טכניים, ולפעמים הם כל כך מהותיים ובלתי-נסבלים, שאתה פשוט חייב לשנות כמעט הכל. זה, פחות או יותר, מה שגרם להיעדרי המביך מהבלוג הזה בתקופה האחרונה.

הרבה עבר עלי, מאז כתבתי כאן ב-14/4. על החוויה אני מבטיח לכתוב בהמשך, גם משום שהיא השפיעה מאוד על היכולת שלי לתפקד ולעבוד (נחשו מה? הצלחתי!), אבל גם בגלל שאני מאמין שבטוח יש אי-שם מישהו שיפיק תועלת מהתובנות, המסקנות והכלים שפיתחתי לי. בינתיים, אעדכן ואומר שדווקא בתקופה הזו הרחבתי את העסק, כשהכנסתי אליו שותף גאון ומופלא (מר רועי ברק, ה-VP החדש שלנו) ואת בנזוגי, אלון, שעד אז בזבז את כישוריו המעולים על מקום עבודה שגרתי ותובעני-מדי לטעמי. כולנו עדיין לומדים להסתגל לשינוי, ויש לנו המון מה ללמוד, אבל אני מרגיש שעכשיו אנחנו בהחלט הולכים לעשות את זה קצת יותר גדול, קצת יותר טוב ובעיקר – עם חיוך ענק וכיף גדול בלב.

המעבר של אלון לעבוד יחד איתי מהבית הוליד קשיים (סליחה, אתגרים) חדשים, והכריח את שנינו להמציא, כמעט מהאוויר, כלים להתמודדות היומיומית עם החיים והעבודה מהמשרד הביתי. הוא חייב אותנו, לצערנו, לנטוש את הבית שבנינו בקיבוצו של אלון – שם לא הצלחנו לתפקד כמעט בשל מעורבות הסביבה בחיינו וחוסר היכולת שלנו להדוף אותה – כך שתוך כדי הבלאגן גם עברנו דירה בחזרה לר"ג, שם שוכן ביתנו החדש-ישן. זה היה, אם להתבטא בעדינות, תענוג מפוקפק ביותר שהשאיר בשנינו חריצים עמוקים-עמוקים.

אבל ככה הם החיים, ואם למדתי מהם משהו, זה שהם יעשו הכל כדי להוציא אותך מהמרחב הבטוח שלך, יאתגרו אותך (עד כדי סבל עז, לפעמים), ובסוף יחשלו אותך להיות קצת יותר טוב, קצת יותר מאושר. למדנו, ועודנו לומדים, שיעור מאלף (ומעלף!) על חשיבות הלו"ז, על כוחה של "מחברת יעדים" ועל האופן שבו תשומת לב ל"אני" הפנימי שלנו, טובה לתחושה כמו גם לעסקים. יותר מהכל, בכל יום שעובר, אנחנו לומדים להפיק יותר ויותר מהכישורים שלנו, ובעיקר חווים את הזוגיות שלנו בפול-האוס. לפעמים זה קצת קשה, אבל בדרך כלל, זה פשוט כיף ונכון – בניגוד אולי למה שרוב האנשים חושבים על זוגות שעובדים יחד.

העתיד מתחיל בעבר

ב-1/1/2010, תזמון מושלם (כרגיל אצלי), התגלה יומן ילדות שלי ובו ממצאים "ארכיאולוגיים" מאותה תקופה, ואני נשלחתי לתקופה ארוכה של עבודה עצמית עם הזיכרונות שהפכו, עם הזמן, למילים. ישבתי, וכתבתי, וכתבתי, וכתבתי. זו הייתה התקופה הכי קפואה שלי, הכי בודדה שהייתה לי, ובו בזמן – הכי משחררת והכי בריאה. סופסוף ישבתי עם עצמי ונתתי, לי ולעולם, מפת דרכים אל עומק הרגשות המודחקים שלי. כמו תמיד, הטיפול שלי התחיל בדף חלק וקילוגרמים של עצב בלב.

הלילה חזרתי, לראשונה, אל הטקסטים שכתבתי באחד משיאי המשבר בקיבוץ, כשהרגשתי שהחיים סוגרים עלי. אלו מכם שחיו בקיבוץ (ולא נולדו בו) אולי מכירים חלק מהחוויות האלה, של ניכור, זרות, בדידות, כאב. של חברה שאינה מסוגלת להבין או של אנשים שאטומים לכל מה ששונה מהם, זר להם ולאורחות חייהם. אני מניח שלא בכל הקיבוצים ככה, ואני מאמין שהאופי הספציפי שלי הפך את הנוכחות שלי שם למזיקה ומטרידה בעיניי אנשים מסוימים, שלא הבינו מה העוף המוזר הזה עושה ער כל הלילה, על חשבון מי הוא חי (לידיעתכם: על חשבון עצמו), ולמה הוא לא מסכים שיעברו לו בחצר הבית, מול חלון חדר השינה, בדרך לבית של החבר'ה. במקום שבו הפרטיות כל כך לא מוגנת, מצאתי את עצמי מוקף באנשים שפשוט לא ידעו היכן עובר הגבול וחצו, לפעמים גם פיזית, את סף דלתנו אל תוך חיי. הגדרות – הפיזיות והמילוליות – רק בודדו אותנו ובמילא לא כובדו על ידי אף אחד, כך שמצאנו עצמנו בורחים משם כדי ללקק את הפצעים ולהתחיל מבראשית.

החיים בקיבוץ והתרחישים ההזויים (ובחלקם, הבזויים) אליהם נקלענו, ניקזו אל תוך חיי תחושות לא קלות שקשורות בצדדים הפחות יפים של שנות ילדוּתי ונעוריי. הם ניגנו על נימים עתיקים אך עדיין כואבים, שהתחילו כמעט ביום שבו הגחתי לאוויר העולם בחודש השביעי, במצב רפואי לא משהו – בלשון המעטה. הליקוי המולד ממנו אני סובל, וסבלתי, שלח אותי לחודשים ארוכים של אישפוזים וניתוחים, טיפולים ותרופות, ששינו את גופי ואת נפשי כל כך הרבה פעמים שכבר הפסקתי לספור. הבדידות, חווית הגדילה בבית חולים וחוסר היכולת הפיזית לעשות את מה שכל הילדים סביבי עשו, עיצבו אותי יותר מהכל והשאירו סימנים שבמידה רבה מאפיינים את מי ומה שאני היום. במידה רבה, לטוב ולרע, חלקים נרחבים באישיות ובאופי שלי הם תגובה למציאות שבה גדלתי והתבגרתי.

נאמן לעקרונות הטיפול-באמצעות-כתיבה, החלטתי לתת לחומר לשקוע וחזרתי אליו פעמים ספורות בלבד. הטקסטים הגולמיים משקפים מצב רגשי מאוד מסוים שרק היום, לאט וממרחק בטוח, מתחיל סופסוף לקבל את גווניו הסופיים. כמו הצילומים ההם של פעם, שדרשו חדר חשוך וחשיפה לאוויר, גם השיר הזה דרש את זמן החושך שלו וכעת את זמן האוויר, כדי להשלים את תהליך היצירה הרגשי והאינטואיטיבי שהוליד אותו.

אין לי מושג לאן יילך השיר הזה, אם בכלל, אבל תחושת הבטן שלי אומרת שהוא עוד ישנה את עצמו – ולו רק בתוכי – עוד כמה וכמה פעמים. הוא סוג של לבה לוהטת, מעין הצצה לרגש רותח וצורב, שיצא אל הנייר בנשימה אחת מהירה, עד כדי שאני מרגיש שמישהו אחר כתב אותו. ובו בזמן, הוא לגמרי ה"אני" שהייתי במקום הארור הזה שבו האנשים רואים בך לא יותר מאשר אוויר. כששמעתי את המשפט הזה יוצא מפיהם של חברי קיבוץ כלפיי וכלפיי אנשים אחרים – לפעמים צעקתי, לפעמים קיללתי, לפעמים שתקתי, לפעמים בכיתי.

אבל פעם אחת כתבתי – והפעם היחידה הזו הספיקה כדי לשנות לי לגמרי את הפרספקטיבה, ובסוף הכתיבה החלטתי לקום ולעזוב את הבית שבנינו שם ולנסות מחדש רחוק מהכל. שוב למדתי את כוחן של מילים, ולאט-לאט אני מפנים שהשינוי ייעשה בכוחה של העט – ולא בכוחה של החרב. חבל רק שלקח לי כ"כ הרבה זמן, ועצב, כדי להגיע לתובנה הכ"כ ברורה-מאליה הזו.