מארי קונדו והקריירה שלכם: דברים שלמדתי מ"סוד הקסם היפני"

לפני מספר שבועות יצא לאור התרגום העברי של "סוד הקסם היפני", רב המכר פרי עטה של מארי קונדו, ששיגע את העולם כשהבטיח לשנות את חייהם של מיליונים בכמה כללים פשוטים. זהו לא ספר העזרה העצמית הטיפוסי, כפי שאפשר לחשוב בטעות משמו – אלא מדריך מקיף, מסקרן ומקורי מאוד, שמלמד אותנו איך לגשת לסידור הבית שלנו. תת הכותרת של הספר, "איך להיפטר מהבלגן בבית לתמיד – ולהיות מאושרים יותר", משקפת את הגישה של קונדו לסידור הבית: עשו זאת יסודית, פעם אחת, ולא תצטרכו לעשות זאת שוב לעולם.

• מה חשבתי על הספר של מארי קונדו? האזינו כאן לראיון איתי ברשת ב'

יש לי חיבה עזה מאוד לספרי עזרה עצמית. זה הגילטי פלז'ר שלי. יש אנשים שרואים ריאליטי, אחרים משחקים באבלז, אני תמיד אהבתי לקרוא ספרים סליזיים עם כותרות בומבסטיות: "איך תשנו את חייכם בשבוע אחד", "לצאת מהדיכאון בתוך שעתיים" ו"להגשים את כל הפנטזיות שלכם בעשר דקות". הם קלים לקריאה, מעבירים את הזמן, ומדי פעם אני אפילו לומד מהם דבר או שניים. כמו פחמימות ריקות וסוכרים פשוטים, רק בטקסטים.

קונדו מהלכת בצורה מעוררת השתאות על הקו הדק שבין ספרי הטראש האלו לספרות ההדרכה המקצועית והמהוקצעת, ועושה זאת בחינניות רבה. נדמה שהמהלך הרטורי שבחרה הוא זה שאפשר לספר להפוך לפופולרי כל כך, וגרם לרבים לרכוש, לקרוא וגם ליישם אותו. גם אם אתם נרתעים מהפומפוזיות המעט-מעייפת-כבר של "הספר ששינה את חייהם של מיליוני אנשים" על הכריכה,  מוטב שבכל זאת תתנו לו הזדמנות. הוא באמת לא "מהספרים האלה". לא לגמרי, בכל אופן. זו השפה בעזרתה קונדו מפיצה את הרעיונות והמסרים, שהם – באמת ובתמים – משני פרספקטיבה ותפיסה.

עקרונות שיטת קונמארי

שיטת הסידור של קונדו, קונמארי, מתבססת על כמה נקודות מוצא אוניברסליות. ראשית, היא טוענת שמעולם לא לימדנו אותנו איך לסדר ולארגן את הבית. אנחנו חסרים את המיומנויות הבסיסיות האלו, רוכשים ידע תוך כדי תנועה, ובגדול, עושים בזה עבודה גרועה מאוד. בעיה מרכזית נוספת, טוענת קונדו, היא שאין לחפצים שלנו מקום קבוע. הבלגן מתחיל לדבריה כאשר אנחנו לא יודעים היכן להניח את הדואר שהרגע הבאנו הביתה מהתיבה, אין לנו מקום אחד מסודר לשפתון (הוא פשוט מסתובב בבית, וכשאנחנו לא מוצאים אותו – אנחנו רוכשים אחד חדש), ובאופן כללי אנחנו משאירים דברים במקומות שונים מבלי לשים אליהם לב. התוצאה היא כמו פתיתי שלג הנערמים על המדרכה ביום קפוא: עוד ועוד חפצים שנצברים וממלאים את הבית שלנו.

הפתרון מתחיל ביסודיות. קונדו אומרת שכדי להצליח במשימה צריך להגיע אליה רעננים, ולערוך דמיון מודרך קצר שבו נציג לעצמנו את החדר כפי שיהיה לאחר שנסדר אותו. לדבריה צריך להחליט לעשות את הדברים בצורה יסודית והכי-קרובה-לשלמות שאפשר. כל אופציית ביניים אחרת תאכזב אותנו ולא תספק לנו את הריגוש שנחוץ להמשך התהליך ותחזוקתו. לסדר מגירה אחת זה משהו מועיל, אבל לא מרגש. לפנות את כל הבגדים המיותרים מהארון, לתמיד, ובכן, זו כבר חוויה רגשית, טעונה ואינטנסיבית מאוד.

עוד שינוי בגישתה של קונדו לעומת גישות אחרות גורס שבמקום לעבוד לפי "סדר" פיזי (למשל: להתחיל במדף העליון בארון ולרדת כלפי מטה), צריך לסדר לפי קטגוריות. אם אתם מתחילים בארון המטבח, התמקדו בסוג אחד של פריטים, למשל, צלחות. הוציאו מרחבי הבית את כל הצלחות. הקטנות והגדולות, העמוקות והשטוחות, היפות והמכוערות, החדשות והישנות. פשפשו בכל המדפים ובכל המגירות, החוכמה היא להוציא כל צלחת וצלחת שיש לכם בבית. אני, אגב, מצאתי חמש צלחות במחסן, שתיים בארון השירות באמבטיה ואחת מתחת למקרר (סיפור ארוך שמערב כלב נלהב וחוטם נדחף).

הניחו את כל הצלחות על הרצפה והתבוננו בהן. השוק הראשוני של "ואוו, כמה צלחות!" הוא חלק מהשינוי. הוא יגרום לכם להבין עם איזה נפח של כלים אתם מתמודדים, ולשאול את עצמכם שאלות כמו "האם אני באמת צריך כ"כ הרבה צלחות".

ברגע שהשאלות האלו יצופו, סלקו אותן מראשכם. במקום לחשוב על הרכוש שלנו במונחים של יעילות ושימושיות, קונדו אומרת – וכאן טמון הפטנט החשוב ביותר – התמקדו בתחושה שהחפץ נותן לכם. החזיקו כל צלחת וצלחת בידיכם, לכמה שניות, ושאלו את עצמכם: האם היא מרגשת אותי? האם היא משמחת אותי? האם היא מסבה לי עונג. אם התשובה היא "כן", השאירו אותה אצלכם. אם התשובה היא "לא" או "אולי", זה כנראה סימן שצריך להיפרד ממנה לשלום. נשמע מוזר, נכון, אבל זה עובד.

מלמדים אותנו לחשוב ששפע פירושו הרבה חפצים. אבל תהליך סידור הבית של מארי קונדו מראה שבדיוק ההיפך הוא הנכון: הנטייה שלנו לאסוף חפצים מתנגשת, מבטלת ופוגעת בחוויית השפע ולא תורמת לה. הסיבה היא פשוטה: כשיש לנו הרבה, כל חפץ מאבד את ערכו הסינגולרי, ועומס הפריטים עושה לנו יותר רעש מאשר תועלת. מספיק לחשוב על ארון בגדים שמפוצץ בגדים שאנחנו לא אוהבים אבל שומרים בכל זאת, שאותו אנחנו מפחדים לפתוח ובתוכו קשה לנו למצוא את הידיים והרגליים. כך בדיוק קורה שיש לנו ארון עתיר בגדים ובכל זאת אנחנו מסתובבים עם התחושה ש"אין לי מה ללבוש!".

יש לנו הרבה תירוצים וסיבות להיאחז בחפצים שאנחנו לא צריכים ואוהבים. חלקם עלו לנו הרבה כסף, אחרים ניתנו לנו במתנה, וכמעט כולם, לפחות כך אנו חושבים, עשויים לשמש אותנו ביום מן הימים. אז, נוכל לגשת אל הארון, לשלוף את החולצה ההיא ששכבה שם 20 שנה, ולומר "איזה מזל ששמרתי אותה".

מה מדעי ההתנהגות מלמדים אותנו על השיטה של מארי קונדו

אבל ההסבר להיאחזות שלנו באובייקטים פשוט יותר: הטיית סטטוס קוו. הכלכלן טים הרפורד, מחבר הספר "הכלכלן הסמוי", הסביר את התופעה הזו היטב. כאשר אנחנו שואלים את עצמנו "האם אני רוצה לזרוק את החפץ הזה?", אנו מבקשים מעצמנו סיבה טובה להשליך אותם. במקום זה, עלינו לשאול את עצמנו "האם אני רוצה לשמור את החפץ הזה?". היפוך הפעולה ייאפשר להיפרד מיותר חפצים ויחזיר את הפוקוס לתהליך האמיתי – פינוי הבית, ולא אגירה של חפצים בתוכו. בכלל, ספרה של מארי קונדו שימש מקור בלתי אכזב למאמרים רבים, בין היתר בתחום הכלכלה ההתנהגותית, והוא משך את תשומת לבם של חוקרים רבים בשל יעילותו והחדשנות הקונספטואלית שהוא מציג.

קחו למשל סט ספלי קרמיקה שמצאתי במגירה. אני לא מחבב אותו במיוחד, אבל קיבלתי אותו במתנה, הוא חדש באריזתו המקורית, ועבר איתי שלושה בתים ב-10+ השנים שהוא איתי. אם אני שואל את עצמו "האם אני רוצה לזרוק אותו"? התשובה היא "אולי", או "לא ממש". כי מה אכפת לי לשמור אותו? כמה כבר מקום הוא תופס. אבל כשאני שואל את עצמי את השאלה "האם אני רוצה באמת לשמור אותו?", התשובה קצת יותר ברורה, "כנראה שלא". כשאני מדייק ושואל האם הסט בקופסתו המאובקת, שמעולם לא נפתחה, מסב לי שמחה או אושר, התשובה חדה ומובהקת: לא. כך הוא הונח אחר כבוד בארגז התרומות שלי.

הרפורד הציג תופעה כלכלית נוספת המניעה את שיטתה של קונדו ומחזקת את טיעוניה והתשתית להצלחתה: הקושי של בני האדם להעריך את ההגיון שבעיקרון התפוקה השולית הפוחתת. נשמע כמו מושג מפחיד, אבל האמת היא שמדובר בעניין פשוט למדי. במגירת שולחן העבודה שלי מצאתי כ-70 כלי כתיבה שונים. עטים, מדגשים, טושים, עפרונות רגילים ומכניים ועוד. כל אחד מהם נראה לי נחוץ או שימושי בדרך זו או אחרת. אבל האמת היא שאני לא באמת צריך חמישה עטים (עובדים). הראשון חיוני ודרוש לעבודתי. השני נדרש, למקרה ואאבד את הראשון. השלישי כבר קצת פחות חשוב והוא לא צריך להסתובב לי מול העיניים. הרביעי, החמישי והשישי? מיותרים למדי. ה-20 וה-30? חסרי כל טעם והגיון.

כאן מגיעים לבעיה נוספת: אנחנו אף פעם, או כמעט אף פעם, לא רואים את כל החפצים שלנו בו זמנית. אני רואה את העט, שניים, שלושה, חמישה – שמונחים לי ממש כרגע על השולחן. את אלו שבמגירה אני שוכח. אני מודע לקיומם אבל הם לא תופסים מקום אמיתי בתודעת השפע שלי ובהערכה החומרית שלי. לכן, בפעם הבאה שאהיה בחנות, סביר להניח שארכוש עטים חדשים ורק בבית, כשאכניס אותם למגירה, אגיד לעצמי "וואו, יש לי כאן מלא חבילות עטים שאפילו לא פתחתי". בנוסף, אין להם מקום קבוע: חלק מהעטים במגירה הראשונה, אחרים בשלישית, בחדר השינה, בסטודיו, במטבח ואיפה לא. החפצים מפוזרים ברחבי הבית כך שאי-אפשר להעריך את מספרם או להשתמש בהם בשעת הצורך. הם קיימים, אבל לא זמינים.

סיבה נוספת שמונעת מאיתנו להיפרד מחפצים היא הקושי להחליט מה לעשות איתם, והבחירה בדרך הקלה של לא לבחור, לא לקבל החלטה. הדבר חמור במיוחד כשזה מגיע לחפצים שיש להם ערך סנטימנטלי גבוה, או מכשירים מקולקלים שמצד אחד שווים לא מעט כסף, ומצד שני, לא בטוח שנרצה (או נוכל, או ישתלם לנו) לתקן.

לי, למשל, היה קשה לזרוק מכשיר אל פסק שקניתי לפני כמה שנים בהרבה מאוד כסף. המכשיר התקלקל, והתיקון עלה כ-50% ממחירו של אל פסק חדש ואיכותי יותר. השתמשתי בו במשך תקופה קצרה בלבד, של כמה חודשים, והתועלת היחידה שלמדתי ממנו היא שאין לי צורך אמיתי באל פסק. ברבות השנים, עמדו בפניי כמה אפשרויות: להשליך אותו לפח, לתקן אותו ולהשתמש בו, לשמור אותו מקולקל בארון. משום מה, בחרתי תמיד באופציה השלישית, והכי פחות הגיונית. כך אני יוצא מופסד מכאן ומכאן: יש מכשיר גדול וכבד שתופס לי מקום יקר בארון מצד אחד, ובו בזמן הוא לא עובד ולא משמש אותי לשום דבר. גם הוא, אגב, עבר איתי דירות מבלי לצאת מהארגז בכלל. אני לא רוצה לחשוב אפילו מה מארי קונדו הייתה חושבת על זה. 

מגינון דרך האקדמיה ועד למשרד הביתי

חשבתי ארוכות כיצד ליישם את הקונמארי, שיטת סידור הבית של מארי קונדו, על תחומי חיים אחרים, כמו הלימודים שלי, העבודה, ואפילו הגינון. כשזה מגיע לעבודות הגינון, למשל, מצאתי פתרון יצירתי: אם עד עכשיו התמקדתי בחלק מסויים בגינה ("היום אני מטפח את החצר האחורית"), היום אני מתייחס למשימה בצורה קטגורית ("היום אני מטפל בעצי הפרי"). כך המשימות הופכות ברורות, חזרתיות, וניתן לבצע אותן בצורה מושלמת, יסודית וטובה. התוצאה היא עבודה מסודרת יותר שמניחה תשתית קלה לתחזוקה פשוטה וזורמת של הגן בעונות השנה.

גם בתחום האקדמי מצאתי שהשיטה של מארי קונדו יעילה למדי. אם עד עכשיו כתבתי עבודות מחקר בנפרד זו מזו, ביצעתי את השלבים הראשונים במנותק, כעת אני מתחיל לנסות שיטה אחרת ובה אני מאחד משימות מעבודות שונות. למשל: במקום לחפש מקורות ומאמרים לסקירת ספרות בעבודה ספציפית, אני מקדיש מספר ימים לעריכת מחקר ספרותי עבור כמה עבודות במקביל. בשבוע שלאחר מכן, אני מרכז את כל הראיונות שאני צריך לערוך עם משתתפי המחקרים השונים. זה מכניס סדר לימים והופך את העבודה לתבניתית וקלה יותר להפקה וניהול. במקום "לקפוץ" מדבר לדבר, אני ממוקד מאוד במטרה.

לגבי העסקים, אני עדיין מחפש דרכים יעילות ליישום השיטה של מארי קונדו בפעילות העסקית שלי.

החלטה ראשונה שקיבלתי היא להתייחס למשימות בקטגוריות ברורות: ריכזתי יום אחד לטיפול בצדדים הביורוקרטים והפיננסיים של העסק – חשבונות, ניירת, שיחות עם מוסדות וגופים וכו'. הצעות מחיר אני כותב, במרוכז, ביום אחר. אם יש הצעה דחופה אני, כמובן, מפנה לה זמן, אבל רוב הדברים יכולים לחכות יומיים שלושה. ממילא אני משתדל לתת ללקוח כבר בשיחה הראשונית שלנו הערכה טלפונית של המחיר, וההצעה היא רק תיעוד של הדברים בצורה מאורגנת ומחייבת יותר.

במקום לעשות קצת מכל דבר, אני הכל מדבר אחד קטן. כאן אני שובר דפוס שלמדתי בעבר, "בכל יום תעשה משהו קטן ואז זה ייהפך לטבעי וזורם". זה נכון במידה חלקית בלבד, וגם אם התרגלתי לעשות משהו קטן ביום (למשל, לרוקן את תיבת המייל שלי), זה מתיש אותי ומעייף אותי, ובפעם הראשונה שאני מפספס – הופ – המיילים מתחילים להיערם כפתיתי שלג, ואז צריך להתחיל לנקות שוב את התיבה הארורה. במקום זה, אני מאמץ את שיטת קונדו למיילים.

מארי קונדו ותיבת האימייל שלי: הדגמה

א.      כל המיילים צריכים להימחק (להוציא אלו שאני באמת רוצה וצריך).

ב.      יש למיין את תכתובות הדואר לפי מקומן. הקטלוג של ההודעות חשוב לצורך שימוש עתידי וכדי לעשות סדר בדברים ולמנוע היערמות ואגרנות.

ג.       קבצים מצורפים שחשוב לשמור מועברים לתיקיות גיבוי בענן (אני משתמש בגוגל דרייב ודרופבוקס). המייל עצמו מתועד (אם צריך) או נמחק .

ד.      ביטלתי את הרישום שלי לכל רשימות התפוצה. נקודה. אני אף פעם לא מגיע לקרוא את המיילים האלו, וכאשר יש לי כבר הזדמנות וזמן פנוי אני מעדיף להיכנס, מיוזמתי, לאתרים שאני אוהב ולחפש את התכנים שלהם בעצמי.

קונמארי, שיטת הסידור וארגון הבית של מארי קונדו, בהחלט עשויה לשנות את חייכם או לכל הפחות את הדרך שבה אתם תופסים את החפצים סביבכם ואת היחסים איתם. היא יכולה לעזור לכם להיחלץ ממעגל הקניות האינסופי, לברור יותר בקפידה את הדברים שנכנסים אליכם הביתה, ולשפר את איכות החיים שלכם בזכות סביבה מאורגנת, נוחה ונגישה יותר. בו בזמן, היא יכולה להיות נקודת פתיחה טובה לשיפור תהליכים עסקיים ואחרים שאתם מקיימים בעסק שלכם, לשנות קצת את נהלי העבודה שלכם ואולי גם לעשות סדר בדברים שאתם נאבקים בהם כ"כ הרבה זמן ופשוט לא מצליחים לארגן.

קרדיט תמונות: Web Summit, Some rights reserved, Natsuno Ichigo,