פסק זמן

כשהתחלתי לעבוד מהבית, הבנתי עד כמה הסביבה שבה אני נמצא חיונית לי. לא פלא שקמלתי כשהייתי במשרד אפרורי ועגום, שבו הנוף היחיד היה השולחן של שותפתי לחדר (שותפתי הייתה נוף נעים, השאר פחות).

כמעט תמיד אני מביא את עצמי למקום שבו אני נמצא. במקומות עבודה אותם אהבתי, אי אפשר היה לפספס את החלל הקטן שלי. גם כשהוא היה קטנטן, הוא היה לגמרי אני. הקפתי את עצמי בדברים שאני אוהב, חלק חדשים אבל הרוב הגדול כאלו שכבר צברו קילומטרז' אצל מישהו אחר, וחזרו לגלגול נוסף אצלי. לא תאמינו מה טיפת צבע וכמה שעות של השקעה יכולות לעשות.

זו פינת הרילקס שהייתה בבית שלי ברמת-גן, אליו עברתי בגיל 21. אמנם זו הייתה דירה גדולה יחסית והיה לי בה חדר עבודה מסודר ונוח וסלון גדול שכולו שלי, ובכל זאת, הפינה הזו הייתה מקום המפלט שלי, למרות שהיא הייתה קטנטנה וצפופה. אולי בגלל זה. מיקמתי בה את הספריה המרכזית שלי, שכוללת גם היא תמהיל של כל מה שאני אוהב: מאוסף מגזיני הבישול, דרך מדף ספרות קלאסית, ועד מדפי האנציקלופדיות והאנתולוגיות שלי – פאטיש ישן ואהוב.

איקאה סיפקו את השולחן, הכורסא (200 ש"ח בסוג ב' שלהם), הקופסאות העגולות והמנורה. עץ האשוח הגיע מחבר ב-ynet, אדם מופלא ומרתק שאני אוהב במיוחד, שלימד אותי שבחנויות של כל דבר בדולר יש אוצרות שמלווים אותנו שנים. הוא עלה 10 ש"ח, פלוס 10 נוספים הקישוטים. הנרות הגיעו מלונדון. את השטיח מצאתי בשוק הפשפשים, רצו 200, לקחתי אותו ב-120. הווילון מנחלת בנימין, 40 ש"ח. המנורה שתלויה מעל (לא מופיעה בתצלום) היא פריט אספנים שקיבלתי במתנה. אין לה ערך כספי אמיתי, אבל היא מאוד יקרה לליבי. או לפחות הייתה, עד שנשברה.

המדפים, וזה השוס האמיתי, עלו פחות מ-50 ש"ח. הם התחילו את הגלגול הוורוד שלהם במזבלה, והגיעו אלי הביתה לטיפול עשרת אלפים (תודה לאבא, כרגיל). כולם צחקו עלי שאני אוסף זבל, כולם צוחקים עלי שאני אוהב צבעים מוזרים. אבל תודו שהפינה הזו עושה כיף גדול ונעים, ופתאום גם מטלות ממש מרגיזות הופכות לנעימות יותר.

הפינה הזו היא סוג של השראה בשבילי. למרות שהיא כבר מזמן לא נראית ככה, ולמרות שאני גר בערך שעה ממנה, יש בצילום הזה המון כדי להזכיר לי את מה שאני לפעמים שוכח. שבבחירה שעשיתי יש המון "טל" ומעט רעשי רקע. לפעמים זה קשה, אפילו מסובך, אבל כשאני נותן לעצמי את החופש להיות אני – על כל המשתמע מכך – איכשהו גם החלקים הכי לא קשורים מתחברים יחד. זה נכון לכל תחום, ובפרט לעיסוק המקצועי שלי, שמשקף את מי ומה שאני. ובינינו, בלי קשר לכמה אני מרוויח או כמה שעות אני עובד בחודש, זה הכי חשוב: להרגיש שהעבודה שלי היא אני ולהיפך. נורא מפחיד ומאיים כשזה מישהו אחר, הכי טבעי, בריא וכיף בעולם כשזה אתה.

נסו. זה ממכר.