שלושים שנה

ב-2005 פרסמתי בבלוג שלי ב"רשימות" כמה החלטות שקיבלתי אז, רגע אחרי יום ההולדת ה-25. הזמן טס, ובלי להרגיש כמעט הגיע גיל 30, שאוטוטו נוחת עלי – באופן צפוי ובו בזמן מפתיע לגמרי. כשחזרתי לרשימה הזו, לגמרי במקרה, מיד ידעתי שהפוסט הבא יעסוק בה, ובאופן אישי, גם בי. אז כשירות לעצמי, ואולי גם לכמה מהחבר'ה שלי שמסתובבים כאן, הנה הרשימה המקורית, ומה שאני חושב עליה היום.

להקפיד יותר על מה שאני מכניס אלי הביתה. וזה מתחיל באוכל ובשתייה, ונגמר בחברים. בשנים האחרונות הבחירות שלי הרבה יותר מושכלות, מודעות ונכונות. אבל וואלה, לא תמיד זה מספיק. קצת אחרי שכתבתי את ההבטחה הזו לעצמי ב-2005, עשיתי לעצמי סדר מקיף בחיים ובעיקר במטבח. קשרים שונים ניתקו ונוצרו מחדש, אחרים שינו צורה, וחלק נשארו בדיוק כמו שהיו. ערב יום הולדת 30, אני יכול לסמן את המטרה הזו שהצבתי לעצמי ב-V. אז נכון, אני עדיין מבטיח לעצמי "ממחר דיאטה", אוכל בעיקר ג'אנק ועושה כלמיני דברים שלא נחשבים בריאים במיוחד, אבל הפעם אני באמת מתכוון לזה. ומאז שאנחנו חיים בקיבוץ – ומגדלים חלק מהמזון שלנו – העתיד התזונתי נראה ורוד יותר.

ללכת יותר לחדר כושר. הכימיקלים שזה משחרר לגוף, והאופן שזה מעצב (פיזית ונפשית), עושים רק טוב. למרות הזמן האבוד. נורא נכון כשאתה רווק בן 25 בעיר הכי תובענית בעולם. בגיל 30, עם הזוגיות והגינה וכו', נחמד יותר לטייל סביב הקיבוץ בערב במקום לחרוש על ההליכון/מכשירים/אופניים. ובפעילות הזו, רבותיי, אין אפילו רגע אבוד אחד.

לראות יותר סרטים. במקום 4 ספרים לשבוע, לרדת ל-3 ספרים ולפחות סרט אחד. המדיום הזה מצליח לגעת ולרגש, והוא לא דורש מאמץ גדול מדי. עכשיו, כשאני עצמאי ולא נדרש לתת 10 שעות יומיות לשטן התורן, אני יכול לקרוא יותר מחמישה ספרים בשבוע, וסרטים/תוכניות הפכו להתמכרות של ממש. ועדיין יש לי המון זמן לכל הדברים האחרים והחשובים בחיים. וגם קצת לעבודה.

לשמוע בכל יום שיר אחד שעושה לי משהו. שמח, עצוב, לא משנה. העיקר שיהיה. גם כאן, העבודה מהבית עשתה את זה בשבילי וגמלה אותי סופית מהפלייליסט של גלגל"צ שליווה אותי בפקקים בדרך מ/אל המשרד.

לרכוש מיומנות שעדיין אין לי ותמיד רציתי. מ-2005 למדתי שתי שפות חדשות, עשיתי תואר נוסף, למדתי שתי שפות תכנות ומיליון מושגים בעולם שבגיל 25 כלל לא הכרתי: סוציולוגיה.

לחזור לנגן בפסנתר. שעתיים בשבוע, בתור התחלה. כשניסיתי, זה לא היה כיף כמו שזכרתי. אז הפסקתי.

להיפגש יותר עם חברים ואנשים שאני אוהב. דווקא בנקודה הזו השתניתי לגמרי. פעם ראיתי במפגש הפיזי את הדבר הכי חשוב שיכול לקרות בחברות כזו או אחרת. היום אני מבין שאפשר להיות חברים נפלאים ממרחק של קילומטרים, וחברים איומים ונוראיים ממרחק של חמישה צעדים.

להכיר אנשים חדשים. חברים חדשים. משהו שאיכשהו תמיד ידעתי איך עושים, אבל לא הצלחתי לעשות באמת, לעומק. אוהו. כאן אני יכול לסמן וי ענק – מעולם לא חשבתי שאהיה כל כך קשור לאנשים שסביבי. יש אמנם הרבה פחות מהם היום – אבל כל אחד הוא חלק בלתי-נפרד ממני, ממי ומה שאני היום.

ואי אפשר בלי הבטחות והחלטות לקראת גיל שלושים:

להוסיף כמה חבר'ה חדשים למשפחה שלנו. אל תגלו לאלון, אבל אני מפנטז על שלושה ילדים. לפחות.

להשלים את תהליך העצמאות. התחלתי בזה לפני כחודש, כשהכנסתי שותף-חבר כסמנכ"ל לחברה שלי, וצירפתי את אלון (בן הזוג, אם לא הכרתם, כדאי :)) לצוות העובדים ההולך וגדל שלנו. העסק הקטן גדל ומכניס כוחות חדשים, ידע חדש ובעיקר – יכולות חדשות שנובעות בראש ובראשונה מהחשיבה הייחודית שלנו. המעבר לעבודה בזוג, מהמשרד הביתי שלנו, הוא חלק בלתי-נפרד מהעצמאות הזו.

להמשיך ללמוד. כשתופסים ת'עיקרון, זה ממש פשוט, ופועל נפלא על בלוטות היצירתיות. לחזק את השפות החדשות, ללמוד עוד אחת או שתיים בשביל הקללות והשופינג, וכדי לפתח את המרכז המופלא שאחראי לכישורים הלשוניים. להגיש סופסוף את המחקר שלי, ולהתחיל לגבש את התיאוריות שלי ולבסס אותן על מחקרים נוספים.

להיות בריא יותר. נשמע אמורפי, אבל מתמצה בכמה החלטות קטנות שאני צריך לקבל – ולממש. החל בפרויקט גידול האוכל שלנו בעצמנו שנמצא בתהליכי הקמה מתקדמים, דרך טיולים בסביבה המדהימה שבה אנחנו חיים, וכלה בפסק הזמן שלמדתי לקחת לעצמי, כחלק בלתי-נפרד מסדר היום. הבריאות אינה מתמצה בעיניי במצב הגופני או הנפשי, אלא דווקא בדברים הקטנים ששומרים עלינו – מבפנים ומבחוץ – מפני קריסה. לברוח מהמשרד ולהתחיל לעבוד עם הלפטופ בשמש האביבית הפך אותי, עובדתית, לאדם בריא יותר. בהמון מובנים. עכשיו נשארו הצעדים הנוספים בדרך אל היעד הזה.

לאהוב. את מה שאני עושה, את האנשים סביבי, את כל מה שאני יכול – ורוצה – לאהוב. גם את עצמי. נראה פשוט, אבל לפעמים זה הדבר הכי קשה בעולם. יש לי הרגשה שאני בדרך לשם, לא מעט בזכות אותן החלטות שקיבלתי ערב חגיגות ה-25 לחיי. זו השורה התחתונה, שמצליחה לקפל את כל ההבטחות האחרות, הכתובות כאן ועוד רבות אחרות שמתרוצצות לי בראש.

וכמו שכתבתי אז, בגיל 25, אסיים גם היום.

זו ה-wish list שלי ליום ההולדת העובר. עכשיו כל מה שצריך לעשות זה לכבות את הנרות על העוגה, להתניע, ולהמשיך להתבונן החוצה מהחלון בדרך לאנשהו.