תובנה לשנה החדשה: לכו על זה ובענק!

כשקראתי את הטור החדש של חברי והיקר אבי שושן ב"מקור ראשון", לא יכולתי שלא לקשר אותו לדיון הער שעלה בעקבות הפוסט של דבורית שרגל ותגובתי אליו בבלוג שלה. אבי אמנם לא כותב על אייג'יזם או על עצמאות תעסוקתית, אך הוא בהחלט עוסק במה שאני באופן אישי מזהה כאחד המכשולים המרכזיים בדרך אל מה שנוהגים לכנות "הגשמה עצמית". זהו אמנם מונח מעט ניו-אייג'י לטעמי, ויש בו מטענים חברתיים שנוצרו עקב שימוש-יתר בתרבות שלנו, אבל במובן הנקי, הישיר והאמיתי שלו הוא בהחלט משקף תובנה יסודית שיכולה להיות מסגרת פעולה לא רעה בכלל לניהול חיינו. בעיניי, "הגשמה עצמית" היא למעשה היכולת הרציפה לפעול במתאם עם הרצונות המשתנים והדינאמיים שלי, ובהסתמך על היכולות המולדות והנרכשות שלי. במילים אחרות: להשתמש במה שיש לי ובמה שקיבלתי, לרתום את האיכויות שלי – הטובות וגם הרעות – לכדי סגנון חיים שמתאים למהות הפנימית והאישית שלי.

בחרתי לפרסם את סדרת הפוסטים "הנעה בהנאה" רגע לפני שהשנה הזו נגמרת ושנה חדשה מתחילה, לפני שנתחיל לחשוב על הסליחות ועל הדרך שבה ננהל את חיינו בשנה החדשה. והנה, בא אבי, ומציג בצורה מקסימה ויפה את האופן שבו אנשים הלכו עם המוטיבציות הפנימיות שלהם, לפעמים תוך התמודדות עם אנטי מצד האנשים סביבם, ובאופן לא מפתיע, הצליחו להשיג את אותה תחושה חמקמקה ומתוכחמת מעט של הגשמה עצמית.

אני מוצא את הטור של אבי מעורר השראה ולכן הייתי חייב לפרסם אותו כאן, לטובת מי שפספס. וברוח הדברים הללו, אנצל את הבמה כדי לאחל לכם שנה טובה, מאושרת, מוצלחת ומלאת התחלות טובות ובריאות. או בקצרה: שנה של הגשמה.

טל איתן

***

בגיל 15 חן דיטמן הצהיר בפני כל הכיתה שהוא יהיה מהנדס. "מתאים לך" אמרתי. בנאלי ובעיקר יציב כמו שאתה. בגיל 17 הוא החליט שהוא בעצם רוצה להיות עורך דין. הוא תירץ את זה ברצון עז לעשות צדק בעולם. עניתי לו שלהיות עורך דין, לרוב זה לא רק לעשות צדק, אם כבר, אז רק ההיפך. בגיל 19, אחרי מקרה משפחתי, חן התחזק וקבע שהוא יעביר את חייו בלימוד תורה. "החלום שלי זה להיות ר"מ בישיבה, להרביץ תורה ומוסר בדור העתיד". חיבקתי אותו בחום ואמרתי לו, העיקר שתהיה מאושר. בגיל 24 עם זאת הכל השתנה. למרות שכבר עבד בתור מדריך בישיבה תיכונית, הוא שינה שוב את דעתו. "אני רוצה לעשות שני דברים בחיים" הוא הצהיר. לא אחד אלא שניים. "ומה הם?" שאלתי ובראש כבר חשבתי איזה מקצוע יגריל עכשיו, "אני רוצה להיות עובד סוציאלי כדי לעזור לאנשים ובמקביל לעבוד גם בתור שחקן, אבל את זה, אני אעשה רק לעצמי, לנשמה שלי". "אתה? שחקן? חן, אתה כבר עומד להתחתן עם רונית. תפסיק עם השטויות שלך ותתחיל להתבגר. לך תהיה עובד סוציאלי ותוציא את הג'וקים מהראש".

לפני שלושה שבועות חן התקשר אליי. "אבי, התיאטרון שלי, 'פרשנדתא' פותח מופע בירושלים ואני רוצה שתהיה אמן אורח. כולם קוראים אותך ב-ynet ובמוצ"ש וזה חשוב לי אישית שתגיע" ביקש. "עזוב אותי, מה לי ולהופעה בתיאטרון?". אבל חן, עקשן כמו תמיד, לא וויתר. יום אחרי יום, הוא התקשר, שלח הודעות. בסוף התרצתי. רציתי להוריד אותו ממני ומעל הכל, לא לאכזב אותו. "בסדר, רק שתי שאלות שאלתי: "מה אני צריך לעשות? ובעיקר, יגיעו אנשים? כי דירבלק, אם אני כבר עולה עד ירושלים, אז לפחות שיהיה בשביל מי". הוא מייד ענה באושר לא מסווה שהאירוע יתקיים במוצאי שבת לפני ראש השנה אז הנושא שלו יהיה סליחות ושאני צריך להכין סיפור על סליחה. הוא גם הבטיח שהאולם יהיה מפוצץ.

במוצאי שבת שחלף, לבשתי מכנס אלגנט וחולצה מכופתרת, נעם מיכאל כבר חיכה לי מחוץ לבית ונסענו לעיר הקודש. לא יצא לי בכלל לחשוב על מה אדבר. ממי אבקש סליחה או על מה. בתור אחד שמקדש את הספונטניות, אמרתי "נזרום". קצת לפני הכניסה לירושלים, התחלתי להבין שאני הולך לדבר מול קהל ואין לי בעצם על מה. חשבתי על המושג סליחה ולא לקח לי יותר משלוש שניות כדי לגבש בראש את נושא הסליחה, כמובן שלא תהיו מופתעים לגלות שזאת הייתה בקשת סליחה מבחורה שיצאתי איתה לפני שלוש שנים, ולצערי, פגעתי בה מאוד.

ידעתי את הסיפור בקווים כללים, לא הכנתי טקסט ודיי זלזלתי בכל הערב הזה. כשהגעתי לאולם במרכז העיר, ראיתי שחן לא אכזב גם הפעם. הייתה התגודדות של כמאה איש לפחות בכניסה. צעירות רווקות, זוגות טריים ולא מעט גברים ונשים שחצו של גיל 50 והחליטו לפנק את עצמם במופע יהודי. פתאום הבנתי שפאק, אני צריך לדבר מול כולם, ומלבד הנושא, אין לי מושג מה אומר.

"פרשנדתא" מסתבר הוא תיאטרון פלייבק בו השחקנים מאלתרים את הטקסט, חי על הבמה, בהתאם לסיפור שסיפר המספר. חן התחיל את המופע אותו הוא מעביר עם שני גברים נוספים ונגן רקע וביחד הם העלו מופע קצר על סליחה. ישבתי שם, וראיתי את אחד מחבריי הטובים, גבר בן 30 שאני מכיר מילדות, אדם שזלזלתי בחלום המשחק שלו, עומד על הבמה והתמלאתי בגאווה. "תראה את חן" לחשתי לנעם "מי היה מאמין שהוא יצליח, שבאמת יעשה משהו עם חלום המשחק שלו ושאשכרה יפתח מזה קריירה נאה. אתה יודע, זה לא הכסף, זה מעל הכל, ההגשמה העצמית שלו".

כמה דקות אחרי הפתיחה חן העלה אותי לבמה, ואל תדאגו, הייתי מצוין. סיפרתי את סיפור הסליחה האישי שלי בביטחון, הומור ורגש והקהל הגיב בצחוק ובמחיאות כפיים. אבל אני לשם שינוי, לא הנושא כאן, אלא חן.

כשעליתי על הבמה, פתחתי את החלק שלי דווקא בבקשת סליחה מחן. סיפרתי לקהל שאני מכיר אותו כבר 15 שנה וכאשר הוא אמר שהוא רוצה להיות שחקן, זלזלתי בו. המרובעות ומקובעות שלי בעולם החומרי, גרמו לי לחשוב שהוא מבזבז את החיים שלו על פנטזיה שלא תתממש וכישרון שמסופק אני עד כמה יש לו. חן הוכיח לי שאני זה שטעיתי ובגדול.

המסקנה שלקחתי מהערב הזה פשוטה מאוד והיא המסר האישי שלקחתי אותו לתחילת השנה החדשה. אם יש לכם חלום, שאיפות, פנטזיה, ג'וק, איך שלא תקראו לזה ולמרות שאנשים חסרי אמונה כמוני ינסו להקטין אתכם, לכו על זה בענק ותצפצפו על כולם. חן אמר בהצגה בעקבות סיפור הסליחה שלי, שיש את הרגש ויש את השכל. החכם, הוא זה שיודע לתעל את השכל כדי להגשים את הרגש. אז לכל החולמים באשר הם, תחלמו ובגדול ואל תשימו לב לאף אבי שושן משלכם שיגיד לכם לוותר, כי אותו אבי שושן, מבקש עכשיו סליחה ענקית מחן דיטמן ומסתכל עליו בגאווה ובלא מעט קנאה ואומר לו, "וואלה אחי, כל הכבוד לך". שנה טובה!

הטור פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון".