מרווחים, חששות, להבות וקפיצות

העבודה על פוסטים חדשים עם אילן שיינפלד, החזירה אותי לאחור לשנת 2004, כשעבדתי איתו על אוסף השירים הראשון שלי. התחבטנו ארוכות אם לפרסם את השירים האלה או לשמור אותם, ולבסוף החלטתי להשאיר אותם לעצמי. כמו הרבה מהדברים שעשיתי וכתבתי, חיכיתי לזמן המתאים לפרסום, כשהם יבשילו, והרגשות הסוערים שהביאו ליצירתם של הטקסטים האלו יירגעו ויידומו. כבר כמה שנים שהם מבשילים והולכים, ולאט-לאט אסופת השירים הזו מתעבה לכדי ספר שאוכל להתגאות לפרסם ולחשוף. דרך היצירה הזו אני לומד את עוצמתה האילמת של הסבלנות, ואת כוחו היצירתי והיצרי של הזמן.

"זהירות מהמרווח" הוא סכין משוננת, גם היום, למעלה מ-8 שנים אחרי שנכתב לראשונה בלונדון. על פניו, זהו שיר אהבה נכזבת, אבל כשאני חוזר אליו היום, ממרחק השנים, אני מגלה שהאכזבה בו לא באה על רק על רקע האהבה הנגוזה, אלא גם בקונטקסט אחר לגמרי, של אובדן זהות, של חיים שסועים אל מול מרווח גדול ומאיים שנפער בי אז ולפעמים נדמה שלא לגמרי נסגר.

המרווח הזה, כך הרגשתי ועודני מרגיש, הוא המקום ממנו נולדות היצירות היפות ביותר שלי. כמו חריץ עמוק באדמה, הוא מאפשר לי להעיף מבט ישירות אל תוך היורה הרותחת והמבעבעת של חיי, של ילדותי, של סכם החוויות שלי בעולם הזה. כמו הרבה יוצרים אחרים, גם אני ניזון מאותה אש בוערת, שלפעמים ממאנת לחשוף עצמה ולפעמים פשוט מתפרצת החוצה ושורפת בכאב.

השיר הזה משקף תקופה שבה בחרתי לעזוב הכל. בין שני ניתוחים קשים, תקופת אשפוז ארוכה ומתישה, קריירה לוחצת, אהבה שמאיימת להתפורר ולפורר אותי איתה. כשאני חוזר אל הטקסט הזה, אני מבין עד כמה התהליך הזה רחוק מכדי להיות מושלם, עד כמה הרווח הזה עודנו קיים, ומדוע אף פעם לא אוכל לסגור אותו לגמרי. התובנה היא, אפוא, להיות גאה במרווחי הנפש האלה, לא לחשוש מלהתבונן אל תוכם, אל תוך העצמי-הלוהט, ולכתוב את הרשמים הפנימיים והנוקבים ביותר. כשהדלתות נסגרות, כששום דבר כבר לא מרגיש מוכר, או-אז אנו ניצבים אל מול המרווח הזה ובוחרים אם לקפוץ מעליו, לתוכו, או פשוט לקפוא במקום.

אני בחרתי תמיד לקפוץ, גם במחיר הנפילה פנימה. ואיכשהו, בדרך קסומה (אך לא תמיד קלה, ולפעמים גם כואבת) – הדברים הסתדרו בסוף לטובה. ככלות הכל, לא יכולתי להיות האדם שאני, אלמלא המרווח הזה, ואלמלא אותה קפיצה תמידית ואמיצה מעליו.